פרק 1 מתוך 5 · בכתיבה · עוד לא יודעתלתוכן הענייניםהשעון המעורר צלצל פעם נוספת.
לא היה לי כוח לקום. רציתי להישאר מתחת לפוך, אבל אחותי שולמית לא נתנה לי.
“תכבי את זה כבר!” היא צעקה וזרקה עליי כרית.
“ממילא את צריכה לקום,” זרקתי עליה בחזרה והכרחתי את עצמי לצאת מהמיטה.
אמנם זו השנה האחרונה שלי בסמינר, ברוך השם, אבל עדיין – לקום כל יום מחדש זו משימה. אמרתי “מודה אני”, ועברתי לדבר שהכי חשוב לי ביום. משהו רק לעצמי. תפילה שהתחלתי להתפלל בוקר-בוקר והפכה להרגל:
אבא, בבקשה שיהיה לי יום טוב. שיהיה לי קל עם אמא – רק הוא יודע כמה קשה לי איתה – שאני לא אתעצבן על אחותי, והכי-הכי חשוב: שאמצא מישהו שיאהב אותי באמת, עם כל השגעונות שלי.
סיימתי במהירות את התפילה כששמעתי את אמא מתקדמת לחדר.
“נו, לא קמתן?” אמא עמדה בפתח, ידיים על המותניים.
“זה בגלל תמר,” שולמית התבכיינה. “השעון המעורר שלה מעיר אותי כל בוקר לפני הזמן.”
חיכיתי שאמא תפוס כמו בכל פעם את הצד של שולמית, אבל הופתעתי כשהיא אמרה: “אז את צריכה לקום ממילא יותר מוקדם, תמיד את מאחרת,” ויצאה מהחדר.
התלבשתי במהירות. הייתה לי הרגשה טובה. הסתכלתי על עצמי במראה – ולא אהבתי בכלל את מה שראיתי. השיער שלי אמנם חלק, אבל לכל שאר הגוף שלי אני לא מתחברת. אני אפילו שונאת את עצמי. אני יודעת שזה לא בריא, אבל לפעמים…
אין לי כוח כבר לסמינר הזה, חשבתי לעצמי תוך כדי שעליתי לאוטובוס. זה לא שהסמינר שלי סגור מדי או שאני רוצה לצאת מהדת, זה ממש לא זה. אבל לפעמים אני מתפוצצת מהדעות העקומות שיש שם על כל מיני דברים. כאילו, מה הבעיה ללכת לשרת את המדינה שלך? תחשבו על זה, במיוחד אחרי ה-7.10. וכשאני מעיזה מדי פעם להגיד את הדעה שלי, מסתכלים עליי כאילו אני עוף מוזר.
- 💬 2 תגובות
כתוב תגובה
