כבר שנתיים שאני לא נכנס לחדר שלו.
אפילו הדלת סגורה כמו הסכמנו, כאילו פחדתי שכל מה שנשאר ממנו יברח ברגע שאנשום את אותו האוויר שוב.
אבל אתמול, בלי סיבה נראית לעין, היד שלי נגעה בידית. אולי כי לא הצלחתי לישון כבר שבוע. אולי כי הבית שותק מדי. אולי כי כבר נמאס לי להעמיד פנים שאני לא מתגעגע.
החדר הריח כמו פעם – תערובת של טבק ישן, ספרים ישנים, החיים הישנים שלו. הכל בדיוק אותו דבר. הכרית מקומטת, כאילו רק קם לשירותים.
ואז מצאתי את הקופסה.
קטנה, מרופדת קטיפה, בצבע סגול דהוי. כמעט לא העזתי לפתוח, אבל משהו בתוכי כבר החליט בשבילי.
השעון שלו. שעון הכיס הישן.
יד אחת שלופה קדימה. השנייה סוגרת אגרוף כאילו כדי לא להישבר.
לקחתי אותו ביד. הוא שתק. לא תקתק. לא ענה.
ניסיתי לסובב את הכפתור, כמו שראיתי אותו עושה עשרות פעמים.
כלום. רק הדממה הזו.
עמדתי שם דקות ארוכות.
החזקתי אותו כאילו הוא עלול להתפורר. כאילו הוא ייעלם אם לא אחזיק חזק.
התחלתי לבכות. לא בכי יפה מהסרטים. בכי גס, לא מאורגן, כזה שלוקח ממך אוויר. כזה שמוציא הכול בלי להתנצל.
לא על השעון. על מה שלא הספקתי להגיד.
על איך שבשיחה האחרונה שלנו ניתקתי את הטלפון בכעס.
על איך שאמרתי לו “אני לא רוצה לשמוע ממך יותר”, ואז פתאום באמת לא שמעתי ממנו יותר.
השעון שתק.
כמוהו.
כמוני.
כתוב תגובה
