נפאל
הטיסה לקטמנדו הייתה קצרה, אבל נדמתה לי כמו קפיצה לעולם אחר. הרים עצומים, עננים שקטים, כפרים קטנים ונזירים עטויי גלימות.
בטרק של האנאפורנה למדתי את משמעות הסבל והיופי במקביל. בימים טיפסנו שעות בין צוקים מושלגים, קרחונים, ומדרונות תלולים. בלילות שוחחנו בלחישות באוהלים, מול מדורות קטנות.
התחברנו עוד יותר. שתיקות משותפות סיפרו על הבנה עמוקה.
נקודת השבר
ביום בו הגענו לפסגת אנאפורנה, עמדנו מעל הים הלבן של עננים. שנינו ידענו שזה רגע בלתי נשכח.
צ׳ הביטה בי.
“אני… צריכה להמשיך לבד. אני נוסעת למנזר בבורמה. יש משהו שאני חייבת לברר שם.”
המילים פגעו בי כמו כפור.
“יחד עברנו הכול… למה עכשיו?”
צ׳ הניחה יד על כתפי. “המסע שלי שונה מהמסע שלך. שנינו ידענו מההתחלה שזה זמני. חיבורים אמיתיים לא נמדדים בכמה זמן הם מחזיקים, אלא במה שהם נותנים לנו.”
התחבקנו. שקט. רק הרוח שרקה.
“אתה תהיה בסדר,” לחשה.
“גם את,” עניתי בקול חנוק.
פרידה
למחרת, צ׳ ירדה בשביל אחד, אני בשביל אחר. ראיתי את דמותה הולכת וקטנה בין ענני הערפל.
הדרך למטה הייתה קשה. כל אבן, כל צעד, כל נשימה כאבו. אבל הבנתי: היא נתנה לי את האומץ למצוא את עצמי לבד.
