ורנאסי, הודו
הנסיעה באוטובוס המקומי הרגיש כמו דהירה בתוך חלום צבעוני ומאובק. חלונות שבורים רעדו, קולות צפירות, קריאות סוחרים, וריח קטורת שנספג בעור.
הייתי עייף, מותש, מנותק. ראשי נשען על הזכוכית כשהרגשתי מישהו מתיישב לידי. קול עברי, חם ובטוח:
“הגעת רחוק, הא?”
הרמתי מבט. צ׳. שיער קצר, חיוך גדול, מבט חכם. תיק קטן תלוי על כתפה, כולו מלא תיקונים וכתמים של הרפתקאות.
“כן…” מלמלתי. “או שאולי רחוק מדי.”
צ׳ חייכה. “אין דבר כזה רחוק מדי. רק הדרך משנה.”
שבועות בורנאסי
צ׳ ואני הפכנו לצמד בלתי נפרד. יחד טיילנו בין הסמטאות המבולגנות של העיר הקדושה. צפינו בטקסי ארטי על גדות הגנגס, מוקפים בעשן, פעמונים, שירה אינסופית.
בוקר אחד, כשהשמש רק צבעה את הגנגס בזהב, צ׳ התיישבה לידי. “אתה לא חייב לענות, אבל… מה הביא אותך לכאן?”
שקט. לקח לי רגע. “משהו נשבר בבית. הרגשתי שאני חייב להבין מי אני, לאן אני שייך.”
צ׳ הביטה בי בעדינות. “גם אני. לפעמים הדרך היחידה למצוא תשובה היא להתרחק מכל מה שמוכר.”
היינו זרים בארץ זרה, אבל משהו בחיבור בינינו היה טבעי. דיברנו על הכול: פחדים, אהבות, חלומות שלא התממשו.
מפגש ששינה הכול
יום אחד, באמצע שוק הומה, ניגש אלינו נזיר זקן, עטוף בגלימה מרופטת. הוא הביט בנו בעיניים חדות ואמר:
“המסע הזה אינו סתם חיפוש. אתם תחצו נהרות, הרים, ותפגשו דרכים שונות. אבל זכרו, גם קרבה אמיתית היא זמנית.”
צ׳ חייכה. “אנחנו יודעים.”
לא ידענו.
החלטה משותפת
בלילה, צ׳ פתחה מפה קטנה, מלאה סימוני עיפרון:
“אני ממשיכה לנפאל. יש טרק באנאפורנה שאני חייבת לעשות. אתה בא?”
היססתי. ידעתי שזו לא הייתה התוכנית המקורית, אבל גם ידעתי שלעיתים הדרך הנכונה היא זו שלא תכננת.
“כן,” עניתי, “אני בא.”
