מיומנו של דורמן (שומר הבר)

פרק שנים עשר: נוסטלגיה של שנות השמונים, פרידות כואבות ושיעור באנושות

יום ראשון בשבוע. בדרך כלל זה היום הכי רגוע בלוח השנה של חיי הלילה, היום שבו העיר מנסה להתאושש מהסופ”ש הסוער ולצבור כוחות מחודשים לשבוע העבודה שנפתח. הגעתי לפאב כהרגלי בשעה שמונה ועשרים בערב. בדרך כלל אני זה שמגיע ראשון, המפתח מסתובב ביד שלי והאורות נדלקים תחת פיקודי, אבל הפעם אחד הברמנים הקדים אותי. כשהגעתי, הפאב כבר היה פתוח לרווחה, וריח מוכר של בירה ושאריות הלילה הקודם התערבב בריח חריף של חומרי ניקוי – הברמן כבר הספיק להתחיל בתהליך הפתיחה וההכנה של הבר לערב.
הייתי רעב בטירוף. לא אכלתי כל היום מהעומס והריצות, והרגשתי שהבטן שלי מתחילה למחות בקול. בדרך לפאב עצרתי וקניתי לי סנדוויץ’ עם חביתה, פשוט וטוב. נכנסתי פנימה, התיישבתי על הבר הריק עדיין ואכלתי את הסנדוויץ’ בתיאבון גדול, מתענג על כל ביס בזמן שהברמן סידר את הכוסות והבקבוקים האחרונים במקומם המדויק. זה הרגע השקט שלי, השלווה שלפני הלקוח הראשון.
איי-סי-די-סי והקצב של שנות השמונים
ברחוב לא היו הרבה אנשים בשעה הזו. יום ראשון הוא יום מאתגר; לאנשים לא תמיד יש חשק או אנרגיה לצאת ולבלות כשמחר מחכה להם בוקר של עבודה. אבל אצלנו החלטנו להילחם בשממון של תחילת השבוע עם ליין חדש ומרגש: מוזיקה משנות השמונים.
איזו אחלה מוזיקה הייתה בעשור הזה! להקות כמו AC/DC עם הריפים החשמליים, Bon Jovi עם ההמנונים הגדולים, Dokken ועוד רבים וטובים. הצלילים האלה מילאו את החלל הריק של הפאב ונתנו לי מרץ לעמוד בדלת בגאווה. הזמנתי את האנשים המעטים שעברו בחוץ להיכנס עם המשפט שאני אומר כמעט באופן קבוע: “חבר’ה, אתם מוזמנים אלינו, כנסו פנימה”.
הערב זרם לאיטו, בקצב של יום ראשון. חבורה של פאנקיסטים עם מעילי עור ושיער צבעוני עברה מול הפאב, ולידם עצר תייר אחד שנראה קצת אבוד. הוא הסתכל פנימה בערגה, שמע את המוזיקה וחייך. הוא ניגש אליי ודיבר חצי בעברית חצי באנגלית; הוא אמר שהוא נורא רוצה להיכנס לבירה, אבל הוא לא יכול כי הוא צריך לקום מוקדם מאוד לעבודה בבוקר. דווקא נחמדים התיירים האלה, תמיד יש להם נימוסים אחרים. לפעמים אני חושב שלנו הישראלים יש עוד הרבה מה ללמוד מהם על דרך ארץ ורוגע.
ג’וש, קאיה והמתח במזנון השווארמה
הנה מגיע ג’וש עם קאיה, הכלבה שלו. אנחנו נפגשים כמעט תמיד ליד הפאב כשהוא יוצא לטיול הלילי שלו. ג’וש הוא דמות מוכרת בחיי הלילה, אחד הבעלים של מועדון בשם “אליס”. החלפנו כמה מילים על המצב ועל הלילות הקשים, בזמן שקאיה כשכשה בזנב ורחרחה את המדרכה. אלו הרגעים הקטנים של השכונה שעושים את המקצוע הזה ליותר מסתם עמידה בדלת.
בתוך הפאב האווירה הייתה טובה. הברמנים, כהרגלם בקודש, פינקו את האורחים המעטים שהגיעו בצ’ייסרים כדי להרים את המורל. אבל בחוץ, ליד מזנון האוכל שמוכר שווארמה ופלאפל, העניינים התחילו להתלהט. ראיתי כמה אנשים יושבים שם ומשוחחים, ופתאום אחד מהם קם מהשולחן בעצבים גלויים. הייתי בטוח שעוד רגע הם מתחילים ללכת מכות – העורקים בצוואר שלו בלטו והקולות עלו.
האיש עזב את השווארמה בכעס גדול. חברים שלו ניסו להרגיע אותו, אחזו בכתפיו, אך הוא לא נרגע והמשיך לצעוק. בסוף הם פשוט התרחקו מהמקום בצעדה מהירה ולא ראינו אותם יותר כל הלילה. עוד אירוע שנגמר בשקט בזכות ערנות, בלי שהייתי צריך להתערב פיזית. ערב עם חוויות עבר עליי.
איגור והצד האנושי של הבר
בשעה אחת עשרה בלילה הגיע איגור. איגור הוא לקוח קבוע, מהסוג שהופך לחלק מהמשפחה של הפאב. הוא עובר עכשיו תקופה לא קלה בכלל; נודע לנו שסבתא שלו מצד אמא נפטרה לאחר מאבק במחלה קשה. כואב לראות אדם חזק כמוהו שפוף ככה. כולנו – הצוות והחברים הקבועים – מנסים לחבק אותו ולעזור לו לעבור את הימים האלה. זה מה שפאב אמיתי נותן, מעבר לאלכוהול.
ישבתי על הכיסא בכניסה והסתכלתי מסביב. לא מזמן פתחו לידנו סושי בר, ויש גם חנות פיצה ומסעדה שפתוחים כל הלילה. הרחוב הזה לעולם לא באמת ישן. חשבתי לעצמי שאם אדם רוצה לדעת ולהכיר באמת את כל סוגי האנשים שיש פה במדינה, פאב, בר או מועדון הם המעבדה הכי טובה ללמוד עליהם.
ישנם כאלה שבאים בשביל לשבת על הבר, לשתות בכיף ולהכיר אנשים חדשים. יש כאלה שבאים סתם כדי לראות את הפאב ולהמשיך הלאה. ויש, לצערי, גם את אלה שבאים רק בשביל לעשות בלאגנים – אותם אני פשוט לא מכניס. אני הדייקן של האווירה; אני רוצה שהאורחים שלי ירגישו בטוחים.
הלקוח האחרון והאור של הבוקר
הערב נגמר לאט-לאט, כמו שיום ראשון יודע להיגמר. בשעה ארבע בבוקר, כשהרחוב כבר היה דומם לחלוטין ורק אורות הניאון של הפיצרייה הסמוכה הבהבו, התחלנו לסגור את הפאב. כל יום הפאב נסגר בשעה אחרת – המדיניות שלנו ברורה: הפאב פתוח עד הלקוח האחרון. ברגע שזה הולך, אנחנו מקפלים.
ניגשתי לקפל את רחבת הסלקציה, המחסומים והכיסאות שבחוץ. הברמנים בפנים התחילו במלאכת הניקיון המתישה, סידרו את הכיסאות על השולחנות וספרו קופות בשקט של סוף המשמרת. נשמתי את האוויר הקריר של לפנות בוקר, הרגשתי את העייפות הברוכה ברגליים, וידעתי שעברתי עוד לילה מלא בנשמה ומוזיקה טובה. ככה עבר עוד לילה בפאב.