דרך תריסים פתוחים, הרוח מכניסה קור עוקצני אל חדרי הקטן ודל הריהוט, כפות ידיי מעקצצות בעיקשות, אני מתעלם ופותח את הקופסה הגלילית, המכסה ניתק בקול נקישה, משאיר על אצבעותיי סימנים.
משב רוח מרים את קצה מכתב ההתאבדות שלי באוויר, כמעט מפיל אותו מהשולחן.
כדאי שאשים עליו משהו, שלא ייפול, מבט חטוף משוטט ברחבי החדר, ואז נעצר על הקופסה הגלילית. אשתמש בה כמשקולת, יהיה בכך משהו סימבולי.
בהטיה קלה של הקופסה שלוש גלולות נופלות ממנה אל כף ידי החיוורת.
אני מרים את ידי אל מול עיניי ובוחן את הגלולות באור הירח הקלוש, אני מקווה שהן יספיקו.
אחרי שסגרתי את הקופסה היטב אני מניח אותה על המכתב, הדיו עדיין מבהיק באור הירח.
קצה אפי לח, יש נייר בכיסי?
ידי מפשפשת בכיס השמאלי, הוא ריק. אני מנקה את אפי בקצה השרוול,
יללות הרוח מתדפקות על התריסים כמו מארש עגמומי ואפל.
אני פה לבד, ידידה שלי הביעה את רצונה ליטול את חייה, במשך זמן רב הפכתי בדבר, האם לצרף אותה אליי המעשה האחרון. אך לא ארצה לחלל את כבוד אישתי בכך שאמות עם אישה אחרת, וחוץ מזה, איך שלא אסתכל על זה, עדיף למות לבד. אתמול שוחחתי עם פרוצה, שנאתי אותה, שנאתי את הדחף לשרוד בכל מחיר, שנאתי את המחיר שכל אחד מאיתנו משלם בתמורה לחייו.
נראה שאנשים נוטים לקבל את האקט רק כשהמצב נראה “בלתי אפשרי”.
בכל אופן, לאנשים שונים מצבים בלתי אפשריים שונים, ובשבילי המצב הנוכחי בלתי אפשרי.
חרדה סתומה החלה לקונן אצלי בשנה האחרונה, הפסקתי להתעניין באוכל ונשים, האינסטינקטים החייתים שלי נחלשו, אני ברזל לוהט שמושלך אל מים צוננים על מנת להתחשל לחרב קרה, אך אינני רוצה להפוך לחרב – ואינני יכול להישאר ברזל לוהט לנצח.
נחש קדמון רודף אותי, הוא פותח את עיניו בבוקר רגע לפני שהכרתי שבה אליי, והוא עוצם את עיניו רק כשאני ישן שינה עמוקה.
הנחש שטימא את אימי כשהייתי תינוק במעיה, הנחש שרודף אחרי כולנו, ברי המזל לא רואים אותו מתקרב. כמו אכילס והצב, הוא עדיין לא תפס אותי, אבל הוא מתקרב יותר ויותר בכל רגע, אני יכול לחוש בלשונו המצליפה טועמת את האוויר ומאשרת את קיומי.
אל תאשימו איש, ובכלל – אל תחפשו אשמים, כי אם תתחילו לחפש – מה רבים יהיו המורשעים בדין!
כי זאת תורת האדם – אם תנהג עימו באהבה, יחל לקבל אותה כמובנת מאליה,
ואם תנהג עימו בריחוק – חפש יחפש את קרבתך בכל מקום.
נדמה ששריקות הרוח מתחזקות ושהזמן נוקף, עננים דקים מצטופפים סביב הירח כצעיף משי על צווארה הלבן של איזבל אשת אחאב, הגלולות זעות בכף ידי ונוקשות האחת ברעותה, אם בבוקר הרגשתי שיש לי הרבה מה להגיד, בערב כבר נגמרו לי כל האותיות, לא נותר עוד מה לומר.
אני מרים את ראשי ונושא את עיניי אל התקרה, פי נפתח וידי פוכרת עצמה, גלולות נופלות בהססנות אל תוך גרוני, מפלסות להן דרך אל הקיבה.
אני סוגר את פי ובולע, כעת אני יושב דומם אל מול הירח, ידיי נחות על ברכיי, הירח בורח מהערפילים הדקים וזורח באור מיוחד, נפרד ממני לשלום, הוא מגלה לי את יופיו האמיתי.
כפות ידיי כבר לא מעקצצות מהקור, הרוח מלטפת את פניי ומרגיעה אותי, הכל בסדר, גם הלילה נפרד ממני לשלום.
אני עוצם עיניים ונשען לאחור, נשכב על הריצפה הלחה. ממרומי השולחן קצהו של המכתב קורץ לעברי בשובבות, רק שלא תעיף אותו רוח פרצים, אני חושב, וזאת למעשה המחשבה האחרונה שלי.
