פעמוני רוח
חנינו ברחוב צדדי ליד אלנבי והתחלנו ללכת לכיוון הקולנוע.
Table Of Content
הלילה היה חם, סוף אוקטובר תל־אביבי והרחוב היה מלא אנשים שיצאו לבלות, אין ספק היה ערב יפה בעולם.
פלורה הולכת לצידי והז’קט השחור עם כפתורי הזהב, ונקישות קצובות של המגפיים האדומות על המדרכה מזכירים לי בנעימות של צלילי פעמוני רוח הנעים ברוח קלה ונפגשים בחינניות, שאני עם אישה יפה, שאני בתוך משהו, שיכול להיות קשר.
מעלינו, השלט של קולנוע אלנבי בניאון אדום: “מאיר אריאל”.
הלכנו בשתיקה נעימה. לא היה צריך לדבר.
השלט של קולנוע אלנבי גדל ככל שהתקרבנו, והקהל כבר נראה מרחוק — צללים של אנשים עם בירות, סיגריות, צחוקים.
“שני כרטיסים, חי בן דרור,” אמרתי לקופאית.
פלורה עמדה לצידי, מחייכת. היה בזה משהו מצחיק, כמעט תיאטרלי — היא, שכל יום יושבת מאחורי זכוכית ומגישה ללקוחות, עכשיו עומדת מהצד השני. לא פקידה. לקוחה.
“הזמנת מראש, יפה,” אמרה. “בוא, אני אעביר לך משהו.”
אני: “אה תודה תודה, לא צריך.”
פלורה: “בכל זאת. אתה הסעת, שילמת על המופע. אני רוצה לתרום את חלקי.”
אני: (מאפשר לה להיות נדיבה) “אז הבירות עלייך.”
פלורה: “סבבה. גם האוכל.”
אני: “תודה.”
פלורה: “תודה לך. מה זה — עד תל אביב, הופעה… אל תשכח — סוף סוף אני מהבנק.”
צחקתי. היא לקחה את הזהות שהיא הכי רוצה לברוח ממנה ועשתה ממנה בדיחה. רק מי שמתחיל להשתחרר מזהות יכול לצחוק עליה.
חי: אוקי, מה השעה — יש עוד חצי שעה — נחכה הם.
פלורה: (צוחקת) מאיפה הוא מגיע, ישר מחדר האלחוט?
חי: כן, הוא יבוא עם בת הזוג שלו…בואי נשב כאן בינתיים…
ישבנו על הספסל מול הקולנוע. שני אנשים שמחכים לחבר. בשקט. בלילה. הניאון האדום מאיר מעלינו מעלינו ואנשים עוברים לצדדים ואנחנו פשוט — יחד. וזה היה הרגע הכי לא-דרמטי בערב כולו, ודווקא בגלל זה — הכי חשוב. כי קשר נהיה אמיתי לא ברגעים הגדולים. ברגעים שאין בהם כלום.
בינוני לי
חן ולימור מגיעים —
חי: או — הנה הם — וואו, תראי את החן הזה!
אני מרים את ידי לשלום, חן ולימור התקרבו אלינו ברחוב, שניהם בחולצות כחולות תואמות, חן עם הזקן הארוך שלו ומשקפיים. חה חה חה, איך הוא נראה — בדיוק מהספינה, כמו שהשתחרר לפני עשר שנים.
חי: חן, תכיר — פלורה.
חן: נעים מאוד. זאת לימור, בת הזוג שלי.
ארבעה אנשים נפגשים — לחיצות ידיים, ותשומת הלב לפרט הקטן: אמרתי ‘תכיר — פלורה.’ שם בלבד. בלי תווית. בלי ‘החברה שלי.’ בלי ‘אנחנו ביחד.’ כי מה שיש — יש. ולא צריך הגדרה.
חן: יאללה — עשר שנים — מה איתך?
חי: כמו בשיר, הלכתי ללמוד, אתה יודע, מחשבים.
חן: לא עושה כלום כל היום רק משחק בסוליטר ?
חי: משחק בסוליטר – כן… כמו בשיר של אריק ברמן בינוני לי
חן: צוחק — כן, בינוני לי.
חן: גם אני נשארתי בינוני…
הטובים לנגריה…
חי: די, מה בינוני – אני זוכר אותך מהספינה – גאון… אתה בטח איזה דוקטור היום…
חן: לא הלכתי כמוך לאוניברסיטה. אני נכנסתי לכתובים.
חי: לכתובים?
חן: מסובך, אני אסביר לך אחר כך. אני גר ביישוב קהילתי ליד ירושלים.
חי: שמעתי על זה — גרים שמה… איזה קהילה, לא?
חן: כן, אנחנו שייכים לקהילה.
חי: ומה אתה עושה שם? איפה אתה עובד?
חן: אני עובד ביישוב, נגר.
חי: נגר???
חן הסתכל למעלה והצידה, במבט האופייני שלו, של כמו שואל בתמימות “מה הבעייה?”— אותו מבט שהכרתי מחדר האלחוט, אותו מבט של מי שלא מבין על מה הפליאה.
חן: כן, רק פרנסה. זה לא מה שחשוב בחיים.
פלורה: ספר לי על זה.
חן: רק עבודה, רק פרנסה. לא חיפשתי הגשמה בעבודה. אני עובד רק כדי שאוכל להתגורר ביישוב וללמוד מהכתובים.
חי: הייתי בטוח שתהיה איזה דוקטור לפיזיקה גרעינית.
לימור: מה איתך פלורה? בוהנה, את נראית ממש טוב. כל כך מתאים לך הנעליים האדומות האלה.
חשבתי לעצמי בניצחון — הה הה הה, איזה יפה הפלורה הזאת.
פלורה: תודה מותק — אני עובדת בבנק לאומי בכפר סבא, טלרית.
חן: עדיף מנגרות נראה לי.
לימור: חן!!! — מה קרה לך — כל עבודה מכבדת את בעליה.
חן: הלוואי והייתי עובד בבנק ביישוב — בנגריה חם — להם לפחות יש מיזוג אוויר.
פלורה: אין לכם מזגן שם?
חן: איזה מזגן — אני מביא עצים ממשאית וחותך אותם לקרשים מרובעים — כל היום ליד המשור.
“אז מה עם מאיר?” שאלתי. “שמעת על ההופעה?”
“כן,” אמר חן. “ראיתי את ‘מסע הבחירות’. עכשיו הוא עושה סיבוב.”
“ובאמת עומדים?”
“בטח. רוקנו את כל הכיסאות.”
“פותחים,” הוא אמר. “בוא ניכנס.”
הצטרפנו לקהל בכניסה. פלורה כבר לא הייתה פלורה של הקופה — צוחקת עם לימור, מדברת עם ידיים, עיניים נוצצות.
משתחררת.
חן התקרב אליי מאחורה. “בוהנה, איזה אישה יפה תפסת.”
“אח שלי,” אמרתי. “נדבר אחר כך.”
“והבאת אותה למאיר? על ההתחלה?”
“כן.”
“ולא עשתה בעיות?”
“קצת. הסתדר.”
אישור עקרוני למשכנתא
ההופעה מתחילה, פותחים עם ‘שני מקסיקנים עם כובע…’ הקהל רקד והשתולל עם הבירות ביד, וגם אנחנו. בירות באוויר — ‘לחיי מסע הבחירות ומפלגת אריאל!’
ואז ‘תקווה’ —לים היא נותנת לי לא, וזה לנו קיץ שלישי כבר…
עוברים ל’טרמינל לומיטנט’ —ופלורה צעקה לי באוזן — זה השיר של הטרמינל!
אני: (צועק לה וצוחק) זה היה טרמינל לומיטנט — עכשיו זה פיקדון לומיטנט!
יואב קוטנר עלה פתאום לבמה. קוטנר ניגן קטע קצר במפוחית, התזמורת ליוותה אותו, ופתאום התחיל לצרוח —
מהפכה! מהפכה! מהפכה!
צרח ודפק על התופים. מהפכה, מהפכה. וכל הקהל צעק איתו. כל האולם. כל הקולנוע. אני. פלורה. חן. לימור. כולם. מהפכה.
ההופעה הסתיימה ואנחנו הלומי בירות, עם חיוך מרוח מאוזן לאוזן, הרמנו לחיים לכבוד המפגש המשותף.
פלורה: איזה זוג חמוד אתם. שנראה אותכם.
חן: בטח.
פלורה: אבל לא רק בהופעות של מאיר אריאל.
חן: ברור!
חן ולימור עזבו. נשארנו שניים.
פלורה: אוי — איזה כיף היה, אני מתה — כמה בירה שתיתי — איך אני אגיע — אהה — יום חמישי היום — לא עובדים מחר…
חי: כן, יש זמן.
פלורה עמדה, סידרה את בגדיה.
חי: תרצי לשתות עוד משהו?
פלורה אחזה בזרוע ידי, תודה חמוד, אבל אני מעדיפה כבר לחזור הביתה
חי: בטח… אין בעיה, גם אני.
פלורה: ממש… הרגשתי ממש בחיים בהופעה. איזה — כמו הרגשה צעירה. שכחתי הכל.
חי: נו, העיקר — אמרת חרמן.
פלורה: לא לא! אומן, באלוהים — אומן!
משם לקחתי את פלורה לביתה. עצרנו מתחת לבניין. חשיכה בשכונה. בתים גבוהים, אורות עמומים, ממטרות מתיזות מים על דשא ונוקשות בנקישות קצובות.
נשקתי לה על לחייה. לילה טוב.
ופלורה הניחה את ידה על כתפי והעניקה לי נשיקת לילה טוב שלא אשן בגללה כל הלילה.
חי: וואו, איזה נשיקה.
פלורה: ביקשת אישור — קיבלת.
פלורה: ביי חמוד.
חי: ביי מותק.
פלורה צחקקה ונעלמה בחשכת הבלוק. והממטרות המשיכו את הנקישות הקצובות שלהן, מתמזגות עם רעש עקביה של פלורה והחושך בלע את הנעליים האדומות, ואני נשארתי ברכב, לבד, עם השפתיים שלי ועם כל הלילה.
— קדימון לפרק הבא —
פרול: תגיד לי אתה נוררררמלי — פגישה שלישית, בירררות, מאיררר אררריאל, טררמינל — ואתה בסוף נותן לה רק נשיקה על הלחי?
חי: רק ביקשתי אישור עקרוני…
פרול: מפלורה ? …מה זה, אישור עקרררוני למשכנתא?
חי: משהו כזה… בנק או לא בנק? אבל נתנה את האישור בסוף…
