היי.
אני לא כותב לך כדי שתסלח. אני כותב כי הגיע הזמן שתשמע.
אתה בן עשר. אני בן שבע-עשרה.
אתה יושב לבד בהפסקה, ליד הצל של הקיר הכי רחוק.
המורה אומרת שאתה ילד טוב. הילדים אומרים שאתה מוזר.
ואתה – אתה לא אומר כלום. רק מהנהן, מחייך חצי חיוך, ומחכה שזה ייגמר.
אני זוכר אותך בוכה בשירותים, כי שוב שכחו להזמין אותך.
אני זוכר את הפעם שענית נכון – וצחקו.
איך רצית שיאמינו בך, אבל קודם כל שרק יראו שאתה שם.
ובגללך, שנים אחר כך, גם אני שתקתי.
בכיתה ט׳, כשביקשתי להיכנס לחבורה – וענו לי באמוג’י של קרינג’.
בכיתה י׳, כשהתאהבתי ולא אמרתי כלום.
הפכתי מומחה בהעמדת פנים. אתה התחלת את זה, אני המשכתי.
אבל עכשיו, אני רוצה להגיד לך משהו שלא אמרו לך אף פעם:
אתה לא בעיה. אתה התחלה.
הילדים שצחקו? חלקם היום לא זוכרים את שמותינו.
המורות שדילגו? הן לעולם לא קראו את השירים שכתבנו בלילות.
אבל אתה – אתה גרמת לי לכתוב. לחשוב. להרגיש.
אתה לימדת אותי שחוזק זה לא להחזיר מכות, אלא לדעת מתי לשתוק – ולשרוד.
ושלבד זה לפעמים המקום שבו נוצרים הדברים הכי חשובים.
אז תודה.
סליחה שלא הקשבתי.
וסליחה שלקח לי כל כך הרבה שנים להבין – שאתה היית הילד הכי אמיץ שהכרתי.
שלך,
שוב אני.
