הבוקר הגיע.
יום חדש פורש את כנפיו על יושבי העולם.
אני מסיטה את הווילונות, נותנת לאור היום להציף את הבית, להאיר כל פינה, ולהפיג את הפחד ממאורעות השעות המוקדמות.
השגרה שוטפת אותי כמו גל ענק — אין זמן לעצור ולחשוב.
אני ממהרת לקומה השנייה להעיר את הלן, המתבגרת שלי. זה גיל שדורש כל כך הרבה סבלנות.
הלן מתלוננת על כאב אוזניים, בטן, ראש… ומה לא. אני מנסה לדבר בטוב, וכשזה לא עוזר — עוברת לאיומים. היא נבהלת מהמחשבה שלא ארשה לה ללכת למסיבה של טלי, ובגרירת רגליים ורטינות שהיא “באמת חולה”, היא נכנסת סוף סוף לחדר האמבטיה.
בינתיים אני מכינה את הסנדוויצ’ים לכולם.
תום ביקש שאעיר אותו — אני ניגשת לחדר השינה שלנו ולוחשת לבעלי שהשעה כמעט שבע ורבע, ועליו לקום.
מבט אחד לעריסה מגלה זוג עיניים צוחקות.
אני מרימה את הפעוט שלי, בן החצי שנה כמעט. הוא מחייך, מסיר מלבי כל טיפה של פחד ודאגה.
“בוקר טוב, קטנצ’יק,” אני מדגדגת את בטנו. הוא צוחק, גומת חן מופיעה, וגם שתי שיניים קטנות מבצבצות.
ממשימה למשימה אני מעבירה את הבוקר. בשעה שמונה אני מנופפת לתום ולילדים לשלום, וסוגרת את הדלת אחריהם.
שקט.
אני מכינה לעצמי כוס קפה חם, מתיישבת על הספה ומעיינת במגזין האופנה עד שתום המשקה.
בשעה תשע וחצי אני נועלת את הדלת מאחוריי, נכנסת למאזדה 6 שלי, ויוצאת לעבודה.
הנסיעה חלקה, אני מדפיסה כרטיס, נכנסת לפגישות, יושבת מול המחשב, מפטפטת עם החברות.
היום חולף בשקט, כמעט מרגיע. לרגע אני שוכחת לגמרי את הדמות השחורה בעלת העיניים הנוצצות.
—
