על הנייר זה נקרא “משחק ידידות”. על הנייר גם פיצה משפחתית אמורה להספיק לארבעה אנשים, אבל בפועל כולם יודעים שמישהו תמיד נשאר רעב. זה התחיל בלחיצות ידיים מנומסות מדי, מהסוג שנוגעים בהן רק בקצות האצבעות, כמו שמנשקים דודה שחלוקים לגביה. אבל כמה אנשים ביציע כבר קלטו את הבלוף מהרגע הראשון, כדורגל הוגן לא הולך להיות פה היום.
האורחים פתחו יפה, מסירות שטוחות ונקיות, ממש ליד השער. אלא שהמארחים חטפו את הכדור והתחילו להתמסר בינם לבין עצמם, בלי שום כוונה להתקדם. סתם ככה, במעגלים. הם נתנו לאורחים לרדוף אחריהם, להזיע, להאמין לשבריר שנייה שיש איזה סיכוי, וברגע האחרון, בעיטה קטנה ימינה, ושוב הכול מהתחלה.
בשלב מסוים החלוץ של המארחים לקח את הכדור לטיול. הוא עבר אחד, עבר שני, עשה סלאלום סביב השוער ועצר את הכדור סנטימטר אחד בדיוק לפני קו השער. הוא לא הבקיע. הוא פשוט עמד שם, רגל אחת על הכדור, והסתכל על השוער המזיע בעיניים ריקות, כאילו בא לומר, אנחנו יכולים לגמור את זה בשנייה, אנחנו פשוט מעדיפים להמשיך לשחק בכם.
האורחים ניסו לפרוץ שוב ושוב, הגיעו עד לרחבה, ושוב המארחים חטפו, ועשו את אותו התרגיל בדיוק. לא משחק, סדנה להשפלה.
לאט לאט היציעים התחילו להתרוקן. האוהדים של שתי הקבוצות, מבויישים ומותשים, לקחו את שקיות הגרעינים ועזבו בקריאות בוז עייפות, כמו צפצוף רפה של קומקום שנשאר יותר מדי זמן. בסוף נשארו רק מעטים. מעטים מאוד. אלה שהבינו איך העולם עובד עוד לפני שריקת הפתיחה, וישבו שם רק כי היו סקרנים לראות איך מעבירים תשעים דקות של תסכול מזוקק. כמו ילד שנשאר לראות סרט מצויר שהוא כבר מכיר בעל פה, רק כדי לוודא שאף אחד לא שינה בסתר את הסוף.
האם המשחק הזה ייגמר מתישהו? האם יש למשחק הזה בכלל שופט, או שאנחנו בתוך הארכה של הארכה? אולי השחקנים האורחים יבינו את השיטה, ירדו מהמגרש ויסגרו עניין? או שאיפשהו בעתיד מחכה איזה משחק גומלין, כזה עם חוקים שמישהו באמת מתכוון לשמור עליהם?
אין לדעת. בינתיים, המעטים שמכירים את הפרנציפ, ואולי הם בכלל קבעו אותו, פשוט יושבים שם, על כיסאות הפלסטיק המאובקים, וממתינים לראות איך ייגמרו תשעים הדקות, ושאף אחד לא שינה להם בסתר את הסוף…
