פרק 6: בגדים גדולים מדי
(תכלת)
הריח של ענר נשאר עליי גם דקות ארוכות אחרי שהפרדנו את החיבוק. זה היה ריח של בצק אפוי, מלח, ומשהו גברי ונקי שנעלם בתוך חוסר האוויר של הסיוט שעברתי.
הדירה שלו הייתה קטנה, כמעט מינימליסטית. לא היו בה חפצים מיותרים. ספה אפורה, שולחן עץ קטן, ומטבח שנראה כאילו הוא לב הבית – מסודר להפליא, מלא בצנצנות של קמח ותבלינים. שום דבר לא הזכיר את הבית המדכא והקפוא שברחתי ממנו.
“את צריכה לשטוף מעלייך את כל הלכלוך והאבק של השוק,“ ענר אמר, הקול שלו חזר להיות שקט ויציב, אבל העיניים שלו עדיין סרקו אותי בדאגה. החום בחוץ היה מעיק, והריצה המטורפת הותירה אותי מיוזעת לחלוטין. הוא נעלם לרגע בחדר השינה וחזר עם ערימה קטנה של בגדים כהים. “אין לי פה בגדי נשים, אבל זה יעזור בינתיים.“
נכנסתי לחדר הרחצה הקטן, נעלתי את הדלת ונשענתי עליה, עוצמת עיניים. כשהורדתי את פאת ההסוואה המגרדת שלי, הרגשתי כאילו הסרתי מסיכה כבדה. המים הקרירים שטפו ממני את הלכלוך של הסמטאות, את הפחד של הימים האחרונים, ואת הצעקות של אנשי הכת בשוק.
כשסיימתי, לבשתי את הבגדים שלו. הטי-שירט השחורה של ענר הייתה ענקית עליי, הכתפיים שלה צנחו והבד הגיע לי כמעט עד הברכיים. המכנסיים היו רחבים כל כך שנאלצתי לקשור אותם חזק סביב המותניים. כשהבטתי במראה, כמעט לא זיהיתי את עצמי. השיער החום והטבעי שלי היה רטוב, והייתי עטופה כולי בריח של סבון ובריח שלו.
יצאתי החוצה, הולכת על בהונות. ענר עמד במטבח, מוזג מים קרים מתוך קנקן זכוכית לתוך שני ספלים גבוהים עם קוביות קרח ופרוסות לימון.
“ענר?“ לחשתי.
הוא הסתובב, וברגע שהעיניים שלו נחתו עליי, התנועה שלו קפאה. קוביות הקרח נקשו בדפנות הזכוכית, אבל שנינו לא זזנו. המבט שלו החליק מהשיער הרטוב שלי, עבר על פני הטי-שירט הענקית שלו שבלעה את הגוף הקטן שלי, ונעצר בעיניים שלי. הנשימה שלו נעצרה לרגע, והאוויר במטבח הקטן הפך פתאום לסמיך ומלא בחשמל. ראיתי את גרונו נע, בולע רוק. בפעם הראשונה, הוא לא הציץ בי כמו שומר ראש. הוא הביט בי כמו גבר שמסתכל על אישה.
“זה… קצת גדול,“ מלמלתי, מרגישה את הלחיים שלי בוערות מחום, ומנסה למשוך את שרוולי החולצה למטה.
“זה בסדר,“ הוא אמר, הקול שלו היה פתאום צרוד ועמוק מהרגיל. הוא הניח את כוסות המים על השולחן הקטן והחווה לעבר הספה. “שבי, תשתי משהו קר. את צריכה להסדיר את הנשימה.“
התיישבתי על הספה האפורה, אוחזת בכוס הקרה בשתי ידיי, מרגישה את הביטחון של הקירות שלו. ענר התיישב על הכורסה שמולי, שומר על מרחק מכבד, נותן לי את המרחב שלי.
“הם לא ימצאו אותך פה, תכלת,“ הוא אמר ברכות, המבט החום שלו יציב ומשרה ביטחון. “השטח נקי. אבל כשתהיי מוכנה… אני אשמח שתספרי לי מול מה אנחנו עומדים. השם הזה, הלני… מי אלה האנשים האלה?“
הסתכלתי עליו. רציתי לספר לו, באמת שרציתי, אבל הגוף שלי היה תשוש מדי והמוח שלי סירב לעבד את גודל האסון שכמעט קרה בשוק.
“אני אספר לך הכל, אני מבטיחה,“ לחשתי, הקול שלי נשמע עייף ושבור. “אבל אני… אני פשוט חייבת לנוח קצת קודם. הראש שלי מסתובב.“
ענר הנהן מיד, בלי שום שמץ של לחץ. הוא קם, לקח את הכוס שלי והניח אותה על השולחן. “כמובן. חדר השינה שלי לרשותך. הדלת ננעלת מבפנים אם זה גורם לך להרגיש בטוחה יותר. אני אהיה כאן בסלון. אף אחד לא ייכנס לדירה הזו, תכלת. את יכולה לישון בשקט.“
הבטתי בו, ובפעם הראשונה מזה חודשים, האמנתי למילים של גבר.
נכנסתי לחדר השינה שלו. החדר היה קטן, מסודר, והמיטה הרחבה הריחה בדיוק כמוהו – ריח עמוק, נקי וגברי של בית אמיתי. נשכבתי על הגב, שוקעת לתוך המזרן הרך, ומילאתי את הריאות שלי בתחושת המוגנות הזו. לא נעלתי את הדלת. משהו בתוכי ידע שאין לי צורך להסתתר מפניו.
עצמתי עיניים, מרגישה איך השרירים שלי, שהיו דרוכים כמו קפיץ במשך חודשים, מתחילים סוף סוף להרפות. ענר היה מעבר לדלת, שומר עליי.
אבל אז, כשהשקט הקיף אותי, תחושת אשמה כבדה התחילה לחנוק לי את הגרון.
הושטתי יד אל מתחת לטי-שירט השחורה והענקית שלו, והאצבעות שלי נסגרו סביב תליון הכסף הכבד של אמא שלי. שלפתי אותו החוצה והבטתי בו בחושך המסתמן של החדר.
ענר חושב שהוא בסך הכל עוזר לבחורה מסכנה שבורחת מהמשפחה הקיצונית שלה. הוא מסכן את החיים שלו, את הדוכן שלו, את כל השקט שהוא עבד כל כך קשה כדי להשיג אחרי הצבא – והוא עושה את זה מתוך טוב לב טהור.
הוא לא יודע מה באמת מוחבא בתוך התליון הזה. הוא לא מבין שהאנשים האלה לא מחפשים רק אותי. הם מחפשים את מה שאמא שלי גנבה מהם לפני שהיא מתה, משהו שיכול להרוס את כל הכת שלהם מבפנים.
דמעה אחת חמה חמקה מהעין שלי ונשרה על הבד של החולצה שלו.
אני חייבת לספר לו את האמת, חשבתי לעצמי כשהעפעפיים שלי התחילו להכביד והשינה איימה לקחת אותי. מחר בבוקר אני אהיה חייבת לספר לו הכל ולהראות לו מה יש בפנים. ואז… אז אני פשוט אצטרך להתפלל שהוא לא יגרש אותי מפה מרוב פחד.
כל הזכויות שמורות לRotemNash © 2026. אין להעתיק, לשכפל או להשתמש בתוכן זה ללא אישור בכתב מהסופרת.
*הערת המחברת:
הכת המוזכרת בסיפור, מנהגיה, חבריה וכלל האירועים סביבה הם פרי דמיונה של הסופרת בלבד ונועדו לצורכי העלילה. אין קשר בין המתואר בסיפור לבין קבוצה או קהילה קיימת במציאות.
