11.05.2026 כ”ד אייר, תשפ”ו
עניינים שבלב- וי
יום שני בשבוע. עוד שבוע. עוד יום. השעון מראה לי שש ועשרים שש. אני אישה של מספרים. הרבה שש. הרבה שמונה. ואני בכלל אישה של שתיים שבע. היום היה שניים, החודש שבע כשאני נולדתי בבית חולים אחד, לאמא ואבא שהיו כל עולמי. היום אני אמא וגם אבא בעצמי. האבא של הלך לעולמו. השאיר אותי ככה רק עם חצי מהדנא שלו. ושלי גם. עולם ומלואו. ואין יום שבו אני לא מתגעגעת. שורדת כי יודעת שהכל כי הכל הוא זמני. ולבטח עוד נשוב וניפגש. הוא הבטיח לי. תמיד קיים הבטחות. גבר. אני הבטחתי לטפל בילד. והוא כבר גבר בעצמו. מילאתי את הייעוד. אישה.לזה נולדה.
הזמן עובר כמו חלום. בן אדם מה הוא בסך הכל? קם. שוטף פנים. נוטל ידיים, במקרה שלי, מודה אני לפניך על שהחזרת בי נשמתי. חוק 12 השניות.
אתמול בלילה מי יודע איפה הייתי. איפה היא היתה הנשמה של גוף פגר מת. פלא עצום.
משייטת בין היקומים. חלומות, מפגשים אנשים , חיים מקבילים. עולם ומלואו . היכלות. נביאים. אני לא אישה של רבנים, אבל עתיקה עוד משחר וקדם הימים. אדם ראשון ? חווה. ונחש תמיד ביניהם.
זרוקה על המיטה הזוגית ליחידה שאני. אתה ככה חי, בנאדם. הולך לישון. עוצם עיניים. קם. מתעורר. וחוזר חלילה. עד שיום אחד אתה מת. עד שיום אחד, אתה מקיץ. מציץ מבעד לחריץ של הקיום האומלל משהו של חייך.
על הספה מחכים לי שני תיקים. האחד תיק גב, השני תרמיל. צריכה לארוז. טיול שנתי. במקצוע שלי, אני חוזרת כל בוקר אל בית הספר התיכון. דור בא ודור הולך. הם צעירים. אני כבר לא. אבל אני שם בשבילם. לחיות דרכם. לחיות אותם. לנשום את הטעויות, את הטכנולוגיה, אני אוהבת את זה המקצוע. יש בו שליחות אמיתית. אתה מסתכל לאותה נערה, לאותו נער בעיניים, אתה רואה דרכם את הזמן. אתה המגדלור.
ובלב שלי לוי. לא. לא ההוא מהפרסומות או מסרטי הקולנוע. לא תוכניות הריאליטי בהן אני אף פעם לא צופה. לנשמה שלי יש ייעוד גדול יותר בעולם הזה. היא מכינה את עצמה לעולם הבא. חבל על כל דקה. הוא יפה אין ספק. הוא גבר יפה ונאה עד מאוד. יש בו כל מה שאני אוהבת. שיער. השער לאלוהים. ובכל זאת. לא לזה אני מתכוונת. לא לזה אני מכוונת.
“תגיד” שאלתי
“רכבת שיוצאת מנהריה עוברת דרך תל אביב”
” מה השאלה” הוא ענה לי
“כמה זמן יקח לה להגיע לאילת?”
הוא חישב מסלול. ניסה להבין מה אני בעצם שואלת.
לוי שומע. רות עבור.
“יש לך שעה “
“פחות”
והלב שלי על מאה.
יום שני בשבוע. המזוודה מחכה לדחוס אליה את כל מה שמורות דוחסות לטיול שנתי. רשימה שמית בשלושה עותקים. חטיפים. מנה חמה. משחת שיניים ומברשת, אבל את זה אני אורזת גם שאני יוצאת לסתם מסיבה בתל אביב. תמיד משחת שיניים ומברשת. נזקי הגיל והעישון.
מסיבה. שם מצחיק לאירוע חברתי. המוזיקה שמתנגנת אצלי באוזניות על מאה קמש ווליום, הרבה יותר טובה. חצי רגל פה בעולם הזה, חצי רגל כבר בעולם הבא.
האזרח לוי בגימטריה מאתיים שישים, בעצמו שניים שבע, של שנת שישים שמונה. הצליח להצית אצלי את הדמיון, להחזיר אותי למדבר. הפרשה היתה בהר. כי אם בחוקותיי. ולזמן יש חוקים משלו.
וכך אני, גלי, אקא שבט יששכר, הקוראים בכוכבים, מקדשי הזמנים, בוודאות אני את זה אומרת, במפגש עם המספר שניים שבע, בגיל חמישים דווקא. לא מעריצה. לא איזו פריקית, ובכל זאת, מאמינה שיש תכלית נשגבת, אלוהית.
ובכל גן עדן יש נחש. הוא זוחל, מתפתל מכאן לשם. אצלי באותו היום הוא הגיע בצורה של שאכטה. ירוקה. ריחנית. אחת ויחידה. אחת יותר מדיי. אחריה כבר נדם העולם. גלי המקורית ניסתה רק למצוא את גלי האגדית. שאין בה באמת פחד. והזכיר לי הנחש ההוא למה, למה לי לעשן?
כשהיא ראתה אותו. האזרח מאתיים שישים, לבית שבט לוי, היא רק ניסתה למצוא את המילים הנכונות, ואפילו אם רק לומר שלום, כי משהו בלב התכווץ. חמוץ. מתוק. כמו הזמן שהולך ונגמר.
” יש לך שעה” הוא אמר. והקול היה יפה כמו תקליט ויניל.
הנעליים שלי היו לא נוחות. בעליל.
בעלילה.
הגעתי לתחנה.
השפעת השאכטה האחת הארורה. התפוגגה.
מיהרתי לתפוס את המושב האחורי.
חמישים הוא גיל הבינה. ביניר.
