יומן ישראלי 56 – ROOMMATES

ישראל.

מאז שהגעתי למדינה הזאת עבדתי בכמה מקומות, ובדרך הכרתי אנשים ממדינות שונות.

חלקם היו רק פרק קטן בחיים שלי וחלפו. את השמות של חלק מהם אני אפילו כבר לא זוכרת.

אבל יש אנשים, ויש רגעים מסוימים, שגם אחרי שנים נשארים בזיכרון ברורים כל כך, כאילו קרו רק אתמול.

הפעם אני רוצה לשתף אתכם באחד מאותם סיפורים שנשארו איתי.

זו הייתה התקופה שבה מקומות עבודה ומוסדות שנסגרו בגלל הקורונה התחילו להיפתח מחדש, והחיים החלו לאט־לאט לחזור לשגרה. גם בפניי התחילו להיפתח אפשרויות עבודה חדשות.

דרך כמה חברים גאורגים שהכרתי הגעתי לבחור בשם גיא, שעבד כמתווך לעובדים, וכך מצאתי עבודה חדשה.

למקום העבודה היו דירות עבור העובדים, ולכן גם אני עברתי לגור באחת מהן.

אני זוכרת שעברתי לדירת ארבעה חדרים בבניין בן חמש קומות, באחד הרחובות בתל אביב.

הגעתי לדירה החדשה יחד עם גיא בשעות העבודה, ולכן לא היה שם אף אחד.

גיא הראה לי את החדר שלי, הניח את מפתח הדירה בידי ואמר:

— בכל חדר גרים אנשים אחרים. כמובן, כולם עובדים אצלנו. אין לך מה לדאוג. הם יודעים שאת מגיעה, כבר אמרתי להם. תתמקמי בחדר שלך. מחר את מתחילה לעבוד.

ואז הוא פשוט יצא.

וככה מצאתי את עצמי שוב בדירה זרה, עומדת לגור עם אנשים שעוד אפילו לא ראיתי את פניהם.

אבל באותו זמן זה כבר לא נראה לי מוזר במיוחד.

כשחיים לבד בארץ זרה, מקום חדש, אנשים חדשים ועבודה חדשה הופכים בשלב מסוים לחלק מהחיים.

הדלקתי מוזיקה והתחלתי לנקות את החדר. אפילו לא שמתי לב כמה זמן עבר. כשסיימתי, פתחתי את המזוודה והתחלתי לסדר את הבגדים ואת שאר הדברים שלי.

פתאום מישהו דפק על דלת החדר.

קצת הופתעתי, אבל מיד הבנתי שבגלל המוזיקה פשוט לא שמעתי שמישהו נכנס לדירה.

כיביתי את המוזיקה ואמרתי:

— Yes!

ואז פתחתי את הדלת.

מולי עמד בחור רזה, בגובה של כמעט שני מטרים, וחייך אליי.

הוא בירך אותי בחביבות.

— Hi!

ואז הציג את עצמו.

— Vasiliy.

כבר אחרי כמה משפטים שמתי לב שהאנגלית שלו מצוינת.

הוא לא דיבר הרבה.

— רק רציתי להגיד לך ברוכה הבאה.

הוא אמר את זה בחיוך.

כבר בפגישה הראשונה וסילי נראה לי אדם שקט ורגוע מאוד.

בזמן שעמדנו ודיברנו, שמענו את דלת הכניסה נפתחת ומישהו נכנס לדירה ברעש גדול.

וסילי שמע את הרעש ואמר לי:

— בואי.

והתחיל ללכת לכיוון הכניסה.

הלכנו במסדרון עד שראינו את מי שזה עתה נכנס.

האמת היא שקצת הופתעתי.

בחור נאה, לבוש במכנסיים קצרים ובחולצת טריקו, עם כובע מצחייה על הראש, עמד שם כשאופניים מונחים על כתפו.

וסילי בירך אותו, והשניים החליפו כמה מילים בשפה שנשמעה לי איכשהו מוכרת, ובכל זאת לא הצלחתי להבין אותה.

עמדתי לידם והקשבתי. היה נדמה לי שהם מדברים עליי.

הבחור הוריד את האופניים מהכתף, הניח אותם והסתכל עליי.

— Привет! Андрей.

כמעט מיד היה ברור לי שהוא לא מדבר אנגלית כל כך טוב.

למזלי, אני מדברת רוסית היטב, כך שזה לא הפך לבעיה בינינו.

אנדריי היה בערך בגובה 175 סנטימטרים, בעל גוף שרירי, ונראה היה שהוא מקפיד מאוד לשמור על עצמו. הוא זז מהר, דיבר מהר, ועל פניו כמעט תמיד היה חיוך.

כבר כשראיתי אותו בפעם הראשונה חשבתי לעצמי:

״הבחור הזה בטח מצחיק מאוד.״

ולידו עמד וסילי בשקט.

הוא היה כל כך גבוה, שלידי הוא נראה כמעט כמו פסל ענק.

כבר בדקות הראשונות היה ברור ששני האנשים האלה שונים לחלוטין זה מזה.

וכך התאספו יחד הדיירים של שלושה מתוך ארבעת החדרים בדירה.

שאלתי אותם מי גר בחדר האחרון. הם סיפרו לי שקודם גרו בו שני אחים רוסים, אבל הם חזרו לא מזמן לארצם.

וסילי ואנדריי היו אזרחי אוקראינה.

והשפה שבה הם דיברו ביניהם — זו שנשמעה לי מוכרת ולא מוכרת בו־זמנית — הייתה אוקראינית.

כך התחילו הבית החדש שלי, העבודה החדשה שלי וגם ההרפתקה החדשה שלי.

אף אחד חדש לא עבר לחדר הרביעי.

וכך נשארנו בדירה רק שלושתנו.

ככל שהימים עברו, התרגלנו זה לזה ולאט־לאט נעשינו קרובים יותר.

והרושם הראשוני שלי מאנדריי ומווסילי התברר כנכון.

הם באמת היו שונים זה מזה כמו יום ולילה.

לאנדריי היו הרבה חברים, והוא תמיד היה בתנועה.

הוא היה חוזר מהעבודה וכמעט מיד אומר:

— אני יוצא לפגוש חברים.

ויוצא שוב.

אחר כך היה חוזר הביתה ומספר:

— היום הייתי בחוף הזה.

או:

— נסעתי לעיר ההיא.

לפעמים הייתי חושבת לעצמי:

״הבן אדם הזה בכלל יודע לשבת בבית?״

במבט ראשון הוא אפילו נראה לי קצת קליל ולא רציני.

אבל ככל שהכרתי אותו, גיליתי שהוא הרבה יותר חכם ממה שחשבתי בהתחלה, שהוא מסתכל על החיים בצורה מציאותית ושהוא בחור פיקח מאוד.

וסילי, לעומת זאת…

האמת היא שהוא היה הרבה יותר דומה לי.

הוא היה קם כל יום באותה שעה, נוסע לעבודה תמיד באותו אוטובוס וחוזר הביתה בערך באותה שעה.

לפעמים הייתי רואה אותו במרפסת, משחק בטלפון, שותה קפה ומעשן.

בשאר הזמן הוא בדרך כלל היה בחדר שלו.

הוא לא הפריע לאחרים ולא התערב בחיים של אף אחד. הוא פשוט היה אדם שחי את חייו בשקט, בדרכו שלו.

תמיד רגוע, תמיד עם חיוך שקט ועדין.

אבל כשדיברתי איתו, היה נדמה לי שכמעט אין נושא שאין לו מה לומר עליו.

לפעמים היינו מדברים במשך זמן רב על דת, על העולם, על מדע, על האנושות ועל כל מיני נושאים שונים לגמרי זה מזה.

הוא לא שתה אלכוהול, וגם לא הייתה לו חברה.

פעם אחת שאלתי אותו על המשפחה שלו.

הוא ענה בשקט ובקצרה:

— ההורים שלי התגרשו. אבא שלי נפטר. אין לי אף אחד לסמוך עליו חוץ מעצמי.

גם כשאמר את הדברים האלה, וסילי נשאר רגוע כרגיל.

מדי פעם הייתי רואה אותו מדבר בטלפון עם אמא שלו. וכשדודו מצד אביו היה מתקשר אליו, היה אפשר לראות מיד כמה הוא שמח, והשיחות שלהם היו נמשכות זמן רב.

המשפחה של אנדריי הייתה שונה לגמרי.

פעם אחת הוא אמר לי:

— להורים שלי יש אחד־עשר ילדים. אני אחד מהילדים שבאמצע. אחד־עשר ילדים!

והוא צחק.

— אחד־עשר?!

שאלתי בהפתעה, ואז אמרתי לו:

— גם אבא שלי הוא אחד מאחד־עשר אחים ואחיות.

גם בחיי היום־יום היה קל לראות שאנדריי הגיע ממשפחה גדולה וחמה.

כשהיה בבית, כמעט תמיד היה מדבר בטלפון. בדרך כלל עם אמא שלו.

מהחדר שלו נשמעו לא פעם קולות צחוק.

אנדריי היה מדבר בשפה שלו במהירות ובהתרגשות, ומהצד השני של השיחה הייתי שומעת את בני המשפחה שלו צוחקים.

הייתי שומעת את כל זה מהחדר שלי ומחייכת.

וכך החיים שלנו המשיכו.

עד שיום אחד בפברואר חליתי פתאום.

בהתחלה חשבתי שזו סתם הצטננות.

אבל החום המשיך לעלות, ועד מהרה כבר לא הצלחתי אפילו לקום מהמיטה.

אני זוכרת ששכבתי שם חלשה כל כך, שאפילו לפתוח את העיניים לא היה לי כוח.

בשלב מסוים שמתי לב שאנדריי ווסילי נמצאים בחדר שלי, שואלים אותי איך אני מרגישה ומדברים ביניהם ברצינות על משהו.

לא היה לי אפילו כוח לנסות להבין על מה.

״שידברו…״

חשבתי לעצמי ועצמתי שוב את העיניים.

כעבור זמן מה וסילי יצא וחזר.

— הבאתי לך תרופה.

הוא עזר לי להתיישב ונתן לי את התרופה עם מים פושרים.

אולי זה היה בגלל התרופה, אבל נרדמתי עמוק.

אין לי מושג כמה זמן ישנתי.

כשפקחתי שוב את העיניים, כבר היה למחרת.

והדבר הראשון ששמתי לב אליו היה שווסילי לא יצא לעבודה.

הוא הביא לי מים פושרים עם לימון ודבש.

— תשתי את זה.

הסתכלתי עליו ושאלתי:

— למה לא הלכת לעבודה?

— אה… אני בחופש היום.

זה כל מה שהוא אמר.

ואני לא שאלתי יותר.

בערב אנדריי חזר הביתה.

הוא נכנס לחדר שלי, שאל איך אני מרגישה, נתן לי עוד תרופה ויצא.

באותו לילה המשכתי לשמוע אותו מסתובב במסדרון. היה ברור שהוא עושה משהו במטבח.

אבל במצב שהייתי בו, אפילו לא היה לי כוח להתעניין במה הוא עושה.

למחרת בבוקר דלת החדר שלי נפתחה שוב ואנדריי נכנס.

הוא שאל איך אני מרגישה, ואז אמר:

— אני בחופש היום.

הסתכלתי עליו לרגע.

״אתמול וסילי היה בחופש. היום אנדריי בחופש…״

חשבתי לעצמי, אבל לא שאלתי יותר מדי.

ואז שמתי לב שאנדריי מחזיק קערה ביד.

— זה מרק עוף. קניתי עוף שלם ובישלתי אותו כל הלילה. תאכלי. זה יעזור לך להרגיש יותר טוב.

את הטעם של המרק הזה אני זוכרת עד היום.

אכלתי ממנו לאט־לאט.

ומאותו יום באמת התחלתי להרגיש טוב יותר.

כעבור יומיים כבר הצלחתי לקום, ולא הרבה אחר כך חזרתי לעבודה.

הכול חזר לשגרה, ושלושתנו חזרנו לחיים הרגילים שלנו.

אבל מאוחר יותר וסילי סיפר לי מה באמת קרה.

בערב הראשון שבו חליתי, הוא ואנדריי דיברו ביניהם.

המצב שלי היה כל כך רע, שהם החליטו שאי אפשר להשאיר אותי לבד בדירה.

אז הם החליטו שכל אחד מהם ייקח יום חופש מהעבודה כדי להישאר איתי.

ביום הראשון — וסילי.

ביום השני — אנדריי.

זו הייתה הסיבה שווסילי היה באותו יום ״בחופש״.

וזו הייתה הסיבה שלמחרת גם אנדריי היה ״בחופש״.

והמרק…

אנדריי התקשר לאמא שלו באוקראינה ושאל אותה:

— מה אפשר להכין למישהי שכנראה הצטננה ושוכבת עם חום?

אמא שלו המליצה לו להכין מרק עוף.

אז אנדריי קנה עוף שלם ובישל אותו כל הלילה.

כששמעתי את כל זה, לא הצלחתי לומר שום דבר.

פשוט התחילו לרדת לי דמעות.

בהתחלה אפילו לא הבנתי למה אני בוכה.

ואז הבנתי.

מאז שעזבתי את הארץ שלי, כמעט שכחתי איך זה מרגיש כשמישהו דואג לי.

כל הזמן אמרתי לעצמי:

״את חייבת להחזיק מעמד.

אסור לך לוותר.

את חייבת להסתדר לבד.

את חייבת להילחם.״

חשבתי שכשאת לבד, את חייבת להיות חזקה.

אבל באותם ימים לא הייתי צריכה להיות חזקה.

מישהו הביא לי תרופה.

מישהו לקח חופש מהעבודה כדי לא להשאיר אותי לבד.

מישהו התקשר לאמא שלו, הרחק באוקראינה, כדי לשאול אותה מה אפשר לעשות בשבילי.

ומישהו בישל בשבילי מרק עוף במשך כל הלילה.

אולי בשביל אנדריי ווסילי כל זה בכלל לא היה משהו מיוחד.

אולי מבחינתם לא להשאיר אדם חולה לבד היה פשוט הדבר שצריך לעשות.

אבל בשבילי זה לא היה כך.

שם, בארץ זרה, רחוקה מהבית ומהמשפחה שלי, הבנתי בפעם הראשונה —

שאני לא חייבת לעבור הכול לבד.

אהבה ודאגה לא תמיד מגיעות מהמשפחה.

והן גם לא חייבות להגיע מאדם שאוהבים.

לפעמים שני אנשים ממדינה אחרת, אנשים שרק כמה חודשים קודם אפילו לא ידעת את שמם, הופכים לאחד הזיכרונות החמים ביותר בחיים.

בשבילי, אנדריי ווסילי היו בדיוק אנשים כאלה.

עברו שנים מאז אותם ימים, אבל לא שכחתי אותם.

ולא שכחתי את מרק העוף ההוא.

אולי לעולם לא אשכח.