הכול התחיל באותה שבת חורפית ורטובה.
יואב בן שלושים ושמונה, עיתונאי חוקר שבע אכזבות, עמד ליד החלון בדירתו הקטנה ביפו והביט בגשם יורד על חלונות הרכבים.
לא היה לו מושג שמהרגע שבו הדלת תידפק, חייו ייכנסו לסחרור שישבור כל מה שחשב שידע על העולם.
הדפיקה לא הייתה רגילה.
שלוש נקישות מהירות ואז שתיים איטיות.
כאילו סיסמה. כאילו מישהו ביקש להישמע אבל לא להיחשף.
הוא פתח בזהירות.
מולו עמד גבר גבוה, לבוש מעיל ארוך ישן. פניו מוסתרות במלואן על ידי כובע רחב שוליים ומשקפי שמש כהים.
הדבר היחיד שבלט היה קולו — יבש, כמעט חסר רגש.
“אתה יואב?”
“מי שואל?”
“אני לא יכול לומר. אבל יש לי מידע בשבילך. אתה תרצה לשמוע.”
הוא הושיט ליואב קופסת פח קטנה, כזו שבהם שמרו פעם תבלינים או כפתורים.
יואב פתח בזהירות.
בפנים — דיסק און קי, פתקים צהובים מקופלים, וצילום ישן.
בצילום נראו חמישה אנשים עומדים במסדרון אפור.
ברקע — שלט קטן: “מתקן 109”.
ואחד מהם היה אבא של יואב.
יואב לא ראה אותו מאז שהיה בן עשר.
סיפרו לו שאביו מת בתאונת דרכים בצפון, אי שם בשנות התשעים.
אבל הצילום היה מתויג — שנת הפקה: 2019.
“איפה צילמת את זה?” שאל.
“אני לא צילמתי. רק הבאתי.”
“מאיפה?”
“ממקום שאתה עוד לא מוכן לדעת עליו. אבל תמהר. הם יודעים שאני פה. והם בדרך אליך.”
האיש נעלם כפי שהופיע, מותיר אחריו את ריח הגשם והפחד.
יואב הפעיל את הדיסק און קי על לפטופ ישן שאינו מחובר לאינטרנט.
היו שם קבצים מסווגים.
צילומי מסך.
מסמכים עם סמל משרד הביטחון.
ורשימה.
רשימה עם שמות.
הכותרת הייתה: תוכנית האור האחרון.
ושם אחד סומן באדום.
שמו של אביו.
