שבוע לאחר מכן, יואב כבר היה בתוך תא טלפון נטוש בצומת שילת, מתאם פגישה עם מקור ששלח אליו מסר מקודד דרך טלגרם.
“אם אתה רוצה להבין איפה אבא שלך — תבוא לבד. ואל תביא כלום. לא פלאפון. לא מצלמה. רק סקרנות ואומץ.”
הוא ציית.
הרכב שנשלח לאסוף אותו עצר בתחנת דלק סגורה. נהג חרישי עם פנים חיוורות סימן לו להיכנס מאחור.
הם נסעו שעה וארבעים דקות ללא מילה.
כשהגיעו, הכול היה עטוף בחושך.
הוא הוכנס לבונקר בטון תת קרקעי. על הדלת נכתב באותיות דהויות: “יחידה פסיכולוגית מסווגת — אין כניסה ללא אישור מפורש.”
בפנים, הכל היה קר מדי.
יואב הובל אל חדר זכוכית.
מעבר לחלון חד צדדי ישב אדם בגיל העמידה, כפוף מעט, עיניו עמוקות.
הוא הרים את ראשו.
יואב נחנק.
זה היה הוא.
זה היה אבא שלו.
אבל הוא לא נראה מבולבל. לא נראה נרגש.
במקום זאת, הוא הביט בבנו בעיניים שלא נראו אנושיות.
עיניים ריקות ממשמעות.
איש במדים אמר:
“הוא כבר לא זוכר שהוא אבא שלך.
הוא חלק מניסוי ארוך שנים במחיקת זהות רגשית והטעמת תודעה חדשה.
זה מה שתוכנית האור האחרון עושה — יוצרת בני אדם מחדש.
אנשים שיהיו מוכנים למות או להרוג בלי לשאול למה.”
יואב קם מהכיסא.
“אתם עושים מניפולציה על אנשים.
זה בלתי חוקי. זה לא אנושי.”
“ומה תעשה עם זה? תכתוב כתבה? תפרסם תחקיר?
אף אחד לא יאמין לך.
זה מנגנון גדול ממך.
ואתה עומד מול מכונה שלא יודעת לעצור.”
יואב לא ענה.
הוא הביט שוב באביו.
וחשב:
אם אבא שלי נשכח בתוך המכונה, אולי הדרך היחידה לשבור אותה היא להיכנס פנימה.
