יואב החליט לא לברוח.
הוא נרשם כמועמד להתנדבות למחקר פסיכולוגי מטעם חברת ביוטכנולוגיה בשם קרן אלפא.
הוא ידע שזה כיסוי.
הוא רצה להיכנס למתקן שוב, הפעם מבפנים.
בדיקות. סינונים. חקירות.
שישה שבועות של ניפוי.
לבסוף — התקבל.
ההכשרה נמשכה חודשיים.
הם שאלו עליו שאלות, ביקשו ממנו לספר את סיפור חייו שוב ושוב, ואז שינו פרטים ובדקו אם ישים לב.
הם סימנו לו זיכרונות שקריים, ואז הציגו לו אותם כאילו היו אמיתיים.
יואב עמד בזה, בקושי.
אבל הוא הבין שהמפתח הוא בפנים.
בלילה אחד, כשחדר לתוך קומה מאובטחת, גילה תיקייה מוצפנת עם הכותרת: האור האחרון — שלב ב׳
והמסמך הראשון שנפתח הראה מהות חדשה —
לא רק מחיקת זיכרון.
לא רק יצירת לוחמים חסרי מוסר.
השלב הבא היה השתלת תודעה קולקטיבית.
הם ניסו להפוך בני אדם למכונה חברתית אחת, שבה אף אחד לא ירגיש לבד, אבל גם אף אחד לא יהיה הוא עצמו.
יואב הבין:
זה לא רק הניסוי באביו.
זה התחיל לקרות עכשיו.
בשטחים אזרחיים.
בתוך תוכניות חינוך.
במשחקים בטלפונים של ילדים.
בתוך מסכים.
בתוך מלים.
הוא ברח.
או לפחות ניסה.
ברגע שיצא מהבניין — הרכב התפוצץ.
אבל הוא לא היה בפנים.
כי יואב ידע שהם ינסו.
הוא שלח את החומרים לכל מקום —
ענן מוצפן. עיתונאים. בלוגרים. האקרים.
העולם קיבל את האמת תוך יומיים.
לא כל האמת.
אבל מספיק כדי לטלטל מדינה.
הם ניסו להכחיש.
אבל כל הכחשה הייתה הוכחה נוספת.
וכל שתיקה הייתה צרחה.
המערכת קרסה לאט.
כמו מפלצת שנחנקת מהדם של עצמה.
יואב לא הופיע שוב בפומבי.
אומרים שהוא שינה זהות.
אולי חי בכפר קטן בגליל.
אולי עבר לאירופה.
אבל מי שראה את הניצוץ בעיניו, ידע —
האור האחרון, לא כבה.
הוא רק עבר למקום שבו באמת זקוקים לו.
