מחודאשת

17.4.2026 , א אייר, תשפ”ו

“המחדש כל יום בטובו מעשה בראשית”

“וְאִישׁ, כִּי-תֵצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת-זָרַע–וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת-כָּל-בְּשָׂרוֹ, וְטָמֵא עַד-הָעָרֶב.  יז וְכָל-בֶּגֶד וְכָל-עוֹר, אֲשֶׁר-יִהְיֶה עָלָיו שִׁכְבַת-זָרַע–וְכֻבַּס בַּמַּיִם, וְטָמֵא עַד-הָעָרֶב.  יח וְאִשָּׁה, אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת-זָרַע–וְרָחֲצוּ בַמַּיִם, וְטָמְאוּ עַד-הָעָרֶב”.   {פ}( ויקרא, טו , יא)  

ואני תיכף הולכת לים. האדום. עד הערב יש עוד די זמן.

פרשת תזריע. עזבו אתכם מהמצורע. זה כבר שייך לפרק אחר. 

לא עלינו. 

ולמרות שהתורה אותן הצמידה. היום אני כאן 

מפרידה. 

מפרידה בין סקס לאהבה

מפרידה בין התכלית לתכלת. מפרידה ומחברת שמיים וארץ. 

מפרידה בין האמא שאני לאישה. בין המורה לתלמידה. בין הביחד ללבד.

בין הקודש לחול. 

ושלא ייגמר. רק לא לחדול. לחדש בכל יום מעשה בראשית.

בראשית ברא אותם זכר ונקבה.

וכל השאר 

הסטוריה. 

“גליה קמה הבוקר משינה מתוקה. השחר הפציע על מיטה זוגית בריח  אור- הניר.  ושמן תינוקות. 

בוקר יום שישי. שוב שישי, רודף שישי, רודף שבת, ראשון, שני , שלישי, ורביעי.  שואה רודפת זכרון. אושוויץ. המקעקע. צטניק. עשן משרפות. חנק. שיעור חינוך. אני מחנכת. נצחון הרוח והגבורה. ישראל. הל. קפה שחור. נקסט. כאמל בלו קומפקט. קפטיין הוק.   זכרון לחללים, למלחמות, לשואה, לאסונות.   לנפגעי האיבה. השנאה והאנטישמיות. ורק השמות על קיר מונצחים.  לכל איש יש שם. שם מקועקע במספר. לאנוסים. האנוסות. לשרופים, לירויים, לגז, להשמדות.  

השבעה באוקטובר הצטרף לחגיגה. זו שנה שלישית ברציפות. קונה לו כיסא בשורה הראשונה של הטקסים, קטעי הקריאה. הזיכרונות. מעצב לו עוד דור של זיכרון קולקטיבי. רק ביבי. 

עוד לא נסה אזעקת השואה,  עוד לא נסו הצללים, ושבוע עובר. להכין  עוד שיעור חינוך. שעתיים  הפעם. טקס. שתי צפירות. ויהי ערב ויהי בוקר. צפירה. המסדר יעבור לדום.  יום הזכרון לחללי צה”ל.  חולצות לבנות. מחלציים. מורה ומחנכת בישראל של שנות האלפיים. להיות עם חופשי זה לא. או שאולי כן. דווקא. וזה מה יש. ועם זה ננצח. עם הנצח. נפש יהודיה הומייה. כמו יונה בלי העלה של זית. כיתה זין. עד יב. ציונות. נאצים. מה הקשר. אין. הכל ממשיך עד שבועות. שבעה שבועות. עגולים. להיות יהודי זה לחיות על שני צירים. מילים ומספרים. שמספרים סיפור של עם. הספר. אני אוהבת ללמד בבית הספר. אני אוהבת להורות. לתמימים את הדרך. מורת- דרך אנוכי. ואנוכי יהוה אלוהיכם. לא תעשו לכם. אחר מלבדי. 

נגמר הטקס, המסדר יעבור לנוח. תם ונשלם.  הולכים לבית העלמין. חיילים.  עוד חיילים, שורות שורות של חיילים, מחכים לתחיית המתים. הם הראשונים שיקומו עם האבות הקדושים, כך טוען מי שטוען שהוא המשיח.  בצבא המלך. המלך בשדה. המלך זוהר. ים של דמעות בשתי עיניי ודם על הידיים. עוד חודשיים,  גם  אני אהיה חיילת. אני יוצאת למילואים.  מילואים לבני חמישים. המדינה במצב בטטה. לוקחת מה שיש. הייתי הראשונה. כי אם כבר למות, אז למות בעד ארצנו.  טוב ורע זה כבר לא משנה. בסוף כולם מתים. 

 שבוע עבר מפרשת שמיני.  שמונה ימים. שבעה ועוד אחד שהוא מעל הטבע. שמונה  ימי מילואים.  המשכן נופל וקם. נופל וקם. נופל וקם.  תכפיל בשבע. ובשמיני. עצרת. שמיני עצרת. עוצרת להחנות בתזריע מצורע. אחריה כבר  מות קדושים.  נדב. אביהוא. משה. שה תמים לעולה. קורבנות. כהן גדול. קטורת. סמים. לא בבית ספרינו.

שבוע רודף שבוע, שנה אחר שנה, אותו הסבב. לנצחונות, זכר ליציאת מצריים. ושבת קודשך. להיות יהודי זה הכי אחי.  לא משעמם לרגע.  

גליה הרהרה במורכבות הבלתי נסבלת של הקיום, של היקום.  רק אתמול חזרה ממציאות לגמרי נפרדת. הפלנטה האחרת. Rising Dust מעפר באת ואל עפר תשוב. סלמנדרה. עוף החול. בית היוצר יהוה. 

פרשת תזריע השנה, שנה לא מעוברת,  פגשה את גליה פייס טו פייס. אחרי שבוע של טקסים והנצחות. שיעורי חינוך, אימוני כוח ופילטיס גם,  טרלול של מדינה בדרך ליום עצמאותה השבעים מי סופר.

גליה היא אישה של ספר.  היא חיה, נושמת וניזונה מפרשה לפרשה. מחמין לחמין. מיום ליום. כי המחר הוא רק אשליה. אופטית. והעבר עבר חלף לו. הוא הלך למקום הזה שאליו בסוף כולם חוזרים וממנו כבר לא חוזרים יותר. 

פרשת תזריע הגיעה לה בזמן ואיתה גם ראש החודש,  ואיתה גם רוכב ערבות אחד על לאופנוע. לא זר, מוכר. מוכר. מכר. ממכר.  והפרשה  השנה, הסתכלה לה, לגליה בלבן של העיניים, לובשת  ופושטת  צורה של מציאות של שפע. כמו גליה עצמה שנעמדת באמצע הסלון, של יום חמישי, ומתפשטת. בפשטות. מכנסיים. משאירה על עצמה רק את הנעליים. מתרגשת.   מתבלבלת. מלבלבת.  בלק אדום.   כמו השטיח שפרסה הפרשה השנה לרגליה. 

חיים  שוקקים בתוכה, בגליה,  בשקט בבטחה מוגנים. בלי אמצעי הגנה אפילו. תזריע  יצאה לה מתוך הספר, האותיות פרחו להן, רכובות על אופנוע הארלי,  קפצו  לה היישר למיטה, כשהוא שאל בנימוס אם הוא יכול לגמור בתוכה. או במילים אחרות. להזריע.  היא ענתה שכן. “בוודאי”.  “לא כדאי ללכלך את המיטה” . רק הבוקר היא החליפה מצעים.  לא כדאי בכלל לכלך את הנשמה.  להשאר נקיים, קדושים. להיות יהודי זה הכי אחי.

גלי  קמה משינה מתוקה הבוקר, הרתיחה מים לקפה שחור. נינוחה. נשית.  גליה קמה משינה  של אחרי אותו ליל חמישי ,  מרגישה איך בתוכה  הם  שוחים להם, היהודים הקטנים בפוטניצאל שלא יתממש,   בנחת בחלל הזה שממוקם בגופה בדיוק באמצע הגוף, בין הראש לבין מה שבין הרגליים,  בלב ליבה של גליה,   באיבר שפעם ידע לייצר ביצית  והיום פשוט מתקיים לו בגוף, נטול תכלית של ממש. איבר שסיים תפקידו. עשה את שלו. כדרך הטבע. העולם שייך לצעירים. אין תלונות. משלימים. מרוצים. מצורעים.  יום אחד, גליה  יודעת, האיברים כולם יצטרפו, ייכנעו לזמן, ידוממו מנוע. יחזרו לעפר, יחזרו לשורשם העליון. יתכלו, ירקבו.

אבל בנתיים, 

גליה בכל יום מחדשת בטובה מעשה בראשית.  ועזר כנגדה. הוא עוזר מדיי פעם. לא מוריד את הזבל, לא עושה כלים, לא מוגדר אבל גם לא זר.  גליה  כבר לא שואלת.  “מי צריך הגדרות? הסברים”.

גליה משחררת.  הוא לא יודע למה, אבל זורם  הוא עם התכלית. עם התוכנית.  הוא  גבר. לזה הוא נברא. בלעדיו, האישה היא רק כלי ריק. בלעדיו, אין לאישה באמת השגה אלוהית. האלוהים אוהב את עצמו בשניים. לא טוב היות האדם לבדו. 

לאישה האמיתית, המקורית הכוונה, אין צורך במאה כאלו. היא צריכה רק את האחד. האחד שמתכתב לה עם הדנא. עם הנשמה. עם הגוף.  אחד הוא האלוהינו.  האישה היא קודש הקודשים. היא מקדש לאלוהים. לא צריך לחלל אותו באלפי זכרים. אחד. שהוא מאה. ששת אלפים. גליה היא כזו. 

“תודה עליך” היא חשבה. על הלא נגיש, הרגיש, האחד שמרגיש אותה, שיודע. הרבה נשים. והיא אותו. דרכו היא מרגישה. איך הן מרגישות. וזה מרגיש נפלא. 

מדיי פעם,  מזכירה גליה לעצמה,  ואפילו גם אם  לא בכל לילה, צריכה האשה להזכר בכל רנ”ג אבריה,  אחרת היא עלולה לשקוע בשכחה. לא לדעת באמת מה ערכה,  לא להבין למה על הפלנטה הזו היא מתהלכת. לא לזכור את היוצר הכל יכול שברא אותה ועליה ציווה ” ואל אישך תשוקתך  והוא ימשול בך”. לשכוח את התשוקה זה עונש נורא נורא.

זה כמו להזרק לעולם שבו יום רודף יום, ואין מי שאותך שומע.  זה כמו אייפון בלי סוללה, זה כמו סגריה בלי אש, זה כמו נהר בלי מים, זה כמו ים בלי גלים, זה כמו חיים בלי מוות.  זה כאילו האלוהים את פניו  מימך  מסתיר.  נעלם לך. מזגזג, מנתק לך את התקע משקע החיים.

“הסוף הזה,  מגיע. על אף אחד לא פוסח”.   אבל על גליה  כבר עבר זמן מפסח. מפורים ומסוכות. גליה ההתגעגעה לאלוהים. גליה התגעגעה ליוצר הכל יכול. גליה רצתה לפגוש אותו שוב. להסתכל לו בעיניים. להקים לתחייה את האיבר שאלוהים ברא לו בין הרגליים. גליה נרגעה. 

“תודה לך” היא אמרה ליוצר כל הבוקר. 

גליה קמה הבוקר משינה מתוקה.  היא הרגישה שונה. מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? 

הרתיחה מים. הכינה קפה ראשון. פתחה חלון למרפסת מזרחית. אספה תלתלים במטפחת דמויית טלית. לברך על הבראשית שזורחת על הרי אדום. על הקיץ, על החמסין, על השרב. 

“בוקר טוב” היא ברכה את היוצר כל יכול.  כמו בכל בוקר.  

“תודה על חשבון הבנק המאוזן”. 

“תודה על החשמל שמפעיל לי את המזגן ואת הקומקום החשמלי, בלעדיו קפה הוא רק פנטזיה”

“תודה על מאור העיניים”.

” על משמע האוזניים”.   

והיום תודה כפולה.    “שהזריע לי בפרשת תזריע. דווקא, מכל הפרשות. וחיבר אותי שוב לשקע. שקע החיים, האנרגיה והשפע. תודה על עצם היותו”  . תודה עליו. 

כל מפגש איתו הוא סיפור קצר. כל מפגש איתו הוא מפגש עם האלוהים.כל מפגש איתו הוא ראשון. הוא גם האחרון. לעולם אין לדעת. האם, מתי והייתכן. אתמול, אחרי מפגש הנשמות של גן העדן,  הוא ענה לה לגליה  ששאלה שאלה כל כך מיותרת ” נראה אותך בהמשך?”

“בעזרת השם”

גליה צחקה צחוק נעים מבפנים. היא הבינה שיש שאלות שפשוט לא שואלים. לא אותו בכל אופן. מה הוא יודע? רק בשר ודם ממש כמוה. אדם.  וממילא מחכה לה עזרת הנשים. תזריע. 

והבוקר אפילו היונה באה לבקר. יושבת על העץ שבמרפסת. משקיפה עליי כותבת. מזיזה את ראשה ימין שמאל. אפילו היא מרגישה היום את התדר של מרחיק היונים.  וכך היא גם התעופפה לה. הלאה. בלי עלה של זית. פשוט עפה לה למקום אחר. לדווח על מה שראתה הבוקר

וראתה כי טוב. 

טוב הוא האלוהים.