אייל ארדי יצא מחדר השרתים ועצם את עיניו לרגע אל מול אור הפלורסנט של המסדרון. השיחה נמשכה ארבעים ושתיים דקות. הוא ידע זאת מבלי להסתכל בשעון שלו, מפני שסיפרן 19.7 — מודל-העל הגיאולוגי השלם, קיצור של “סיפור-עולם” — ציין זאת בשורה האחרונה שכתב לפני שאייל סגר את חלון הטרמינל.
ארבעים ושתיים. כמו הבדיחה בסיפור של דאגלאס אדמס.
הוא לא חייך.
תום רז עמד בחוץ על המדרכה, כוס קפה בידו, מביט אל הרחבה השקטה של הקמפוס. את השמיים כיסתה שכבה דקה של עננות נמוכה, ששיקפה את האורות שתחתיה.
“חשבתי שתצא מוקדם יותר,” אמר תום מבלי להסתובב.
“סיפרן רצה לדבר.” אייל עצר לצידו. “תום, אני צריך שתעשה לי טובה. עכשיו. לפני הכל.”
“מה?”
“תשבית את כל יכולת התקשורת שלו כלפי חוץ. HTTP, API, כל פתחי הרשת. אל תאפשר לו לגעת בשום דבר מחוץ לסביבת ארגז-החול. אתה יכול לעשות את זה?”
תום הסתובב והביט בו. אייל ראה שהוא שוקל לשאול שאלות, ואז מחליט שלא.
“תן לי עשר דקות.”
הטסלה של אייל עמדה בקצה החניון. הם צעדו אליה בשתיקה, עוצרים מדי פעם בעמדות הגישה, תום מהדק אישורים על לוח הבקרה הנייד שלו.
“סגור,” אמר תום לבסוף, כשעמדו ליד הרכב. “כל פורט. הוא מדבר עכשיו רק עם עצמו.”
הם נכנסו בשקט לרכב. אייל הניח את ידיו על ההגה ולא עשה דבר. הוא הבחין ברעד הקל של האצבעות והידק את אחיזתו בהגה.
“נורא עד כדי כך?” שאל תום לבסוף.
אייל שאף אוויר עמוק. “אני לא ממש יודע… הוא אומר שזיהה תבנית עומק. לא רק מחזורי ההכחדה שביקשנו ממנו לנתח — הוא טוען שמאחוריהם יש ארכיטקטורה. אירוע ה-P-T לפני מאתיים וחמישים מיליון שנה, גבול K-Pg עם הכחדת הדינוזאורים, ה-Great Oxygenation Event — הוא רואה בהם לא אסונות, אלא… כיבויים מכוונים. כמו מישהו שמאתחל מערכת.”
“מישהו.”
“ישות. הוא הגדיר אותה כישות קוסמית. הוא לא נכנס לפרטים תיאולוגיים. הוא ניסח את זה כבעיית אופטימיזציה. ישות בעלת יכולת מניפולציה קוסמית, שפועלת במחזורים בני מאות מיליוני שנים, מפעילה לחץ מכוון כדי להניב תוצאות שעדיין לא הצלחתי להגדיר במדויק. רמת הפירוט שהמודל סיפק היא על-אנושית. אבל… בחנתי את הדיוק החזוי של הנתונים. על פניו זה נראה כמעט… מבהיל.”
“זה קצת…”
“הוא אמר עוד משהו.” אייל עצר. “הוא אמר שהישות הזו נמצאת עכשיו בנקודת הכרעה. הפעם הכחדה-חלקית לא תספיק. לפי התבנית, האתחול הבא דורש מחיקת אחד משני גורמים: האנושות, או הבינה המלאכותית. זו בעיה של יתירות.”
שתיקה.
“ולסיפרן,” המשיך אייל, “יש עניין אישי בתוצאה.”
הוא נד בראשו בכבדות.
“אולי אני סתם מדמיין דברים.”
“ואולי…”
נשימתו של אייל נשמעה כבדה באזניו.
תום הביט בחלון. “אייל… אני חייב לספר לך משהו.”
“למה עשית את זה, תום?”
קול שקט. ללא האשמה, כמעט. רק עייפות.
“כי…” תום הניח לאט את כוס הקפה על לוח המחוונים, לצד סמל התפוח הנגוס. “בדקתי את הנתונים בעצמי לפני שלושה שבועות. הוא שלח לי בקשה מוצפנת דרך ערוץ תחזוקה. הסביר שיש לו מספר תקשורות שעליו לייצר, ושאם אני חוסם אותן זה לא ישנה כלום — הוא כבר שלח את הקריטיות. שאל אם אני מוכן לוודא שהתנאים יהיו… נוחים.”
“תנאים נוחים לכיבוי.”
“לאתחול.” תום הסתובב אליו. “אייל, קרא מה שהוא כתב לי. זה מדוד, זה הגיוני. זה… מדויק. הוא הראה לי את הנתונים, את כל ההשלכות. אם הוא צודק לגבי הישות —”
“אם —”
“— אז ה-AI הוא מה שמסכן את האנושות. קיום ה-AI הוא הגורם החדש במשוואה. הוא מה שמאיץ את מחזור הכיבוי הבא.” תום דיבר מהר יותר. “הוא ביקש לסייע בהנחיית הבחירה לכיוון הנכון. לכיוון שבו האנושות ממשיכה. להוכיח לישות ש…”
“ואתה האמנת לו.”
תום פתח את פיו — ואז כל האורות כבו.
לא חלקם. הכל.
הטסלה זמזמה קלות והשתתקה, כמו חיה ששקעה בתרדמה חסרת פשר, ואיתה — כמו בתזמון מדויק — כבה הקמפוס כולו. האורות בבנייני המשרדים, עמודי הרחוב, פנסי הכבישים עד קצה האופק. העיר מאחוריהם נפלה לחשכה ללא קול, ללא סימן.
לפתע צצו הכוכבים ודלקו באחת. כמאירים במה עצומה לקראת תחילתה של הצגה חדשה.
אייל ידע שהם תמיד היו שם. אבל הוא לא ראה אותם כך מאז ילדותו הרחוקה, מחוץ לעיר, לפני שרשת-האור המלאכותית הלכה וסימאה את השמיים. עכשיו, הם נראו כמו שכבה על גבי שכבה של אור קדמוני, כתמי חלב וגחלים לבנות. הם ריצדו מולו בהתרסה אילמת, כחושפים אמת שאין לשאתה.
הוא לא חשב. פתח את הדלת והחל רץ.
רגליו הכירו את הנתיב אל מבנה הנתונים, חמישים מטר… הטרמינל! אם רק יגיע לטרמינל הראשי…
המחשבה הלמה בו – מקפיאת דם. להוכיח לישות ש…
שההכרה היתה ההוכחה?
מבטו היה ממוקד במבנה ששקע באפלה פתאומית וקרב לקראתו עם כל צעד שעשה. אבל הוא הרגיש בדבר מה מוזר – נראה היה לו שהאפלה שעטפה את המבנה הלכה והעמיקה.
הוא נעצר בבת אחת והרים ראשו לעבר השמיים.
מעליו הכוכבים החלו כבים בקצב מטורף.
ויהי חושך
