עמדתי בערפל לבן.
הוא הגיע עד המותניים ונמשך עד לאופק, שם התמזג עם השמיים השחורים.
מסביב לא נראה דבר, מלבד עץ חסר עלים – ומהמעט שאני בכלל מבין בבוטניקה, גם חסר חיים.
איפה אני, לעזאזל?
רחוק מאוד מהמקום שבו הייתי אמור להיות, זה בטוח.
אור קלוש נגה ממקור לא ידוע מאחורי העץ.
קרירות פולשנית עטפה אותי. רעד עבר בי.
איפה המיטה שלי, הבית שלי… ומה קרה לבת’?
לשלוש השאלות רק תשובה אחת, ולא קשה לנחש מהי.
ואז עלתה אפשרות מדאיגה מאוד בדעתי – אולי אני…
“לא! עדיין לא.” רעם קול אדיר לצדי.
הסתובבתי בבהלה, סורק כל מה שסביב, נוקב את הערפל בעיניי.
וכלום.
“חדל ממאמציך,” שאג הקול. “אינך יכול לראותני.”
אלוהים אדירים, איזה מן דבר יכול לייצר קול כזה?
“מי אתה?” שאלתי. “איפה אתה?”
“אני בכל מקום, ובשום מקום מסוים,” נהם הקול. “ובאשר למי אני…”
דממה.
“שמות רבים לי – חלקם ודאי מוכרים לך היטב. מלך האפלה, שליט האופל!”
“השטן?!” שאלתי בזעקה שנשמעה לי מבוהלת.
קול צחוק זדוני הרעיד את הערפל שמסביב.
“אני…”
“אתה,” לחש הקול. “אתה גדעון מילר, מחבר החידות!”
“שמי גידי, ואני רק מחבר תשבצים, ולא…” תיקנתי – והתחרטתי מיד.
“חידות!” הרעים הקול, מאיים לרסק את האוזניים המסכנות שלי.
לעזאזל, (לא המילה הנכונה כאן) לא ידעתי ששמי מפורסם בשאול.
“אמור לי…” המשיך הקול, מעט רגוע יותר, אבל עדיין במינון גבוה של דציבלים.
“האם אתה טוב בפתרון חידות כמו… בחיבורן?”
“בטח!” צעקתי בתחושה של גאווה מקצועית, ומיד הצטערתי שוב.
הקול הרעיד את הערפל בסיפוק.
“אם כך, גדעון מילר – התסכים לקבל על עצמך אתגר?”
“אה, אתגר? איזה אתגר?” שאלתי מבולבל.
הקול שתק לרגע, ואז רעם.
“התוכל לפתור חידתי?”
ה”כן” כמעט נפלט לי מעצמו, אבל בנס הצלחתי לבלום אותו בזמן.
“אם אתה באמת מי שאתה טוען שאתה, אז זה מחייב אותי, אה, לזהירות רבה.”
“הירא אתה?” שאל הקול בלעג.
“ממש לא!” ההחלטיות בקולי הפתיעה אפילו אותי. לא ידעתי שאני כל כך אמיץ, וכפי שהתברר לי הרבה אחר כך – גם כל כך טיפש.
“אם כן – הינך מסכים.” נהם הקול, מרוצה.
עכשיו כבר לא היתה לי דרך נסיגה.
מעולה, אמרתי לעצמי – אני מנהל שיחה עם קול מחלום רע שטוען שהוא השטן בכבודו ובעצמו. כשאתעורר, קרוב לודאי שלא אזכור כלום. מה כבר יכול להיות?
“אני -“
“נאה לך!” הרעים הקול. “אלה התנאים: ברגע שהצטרפת מחויב אתה להקדיש את כל זמנך לפתרון החידה, ולעמוד בזמנים שאכתיב לך. אין באפשרותך לפרוש. המובנים לך תנאיי?”
“ומה יקרה אם תנאי יופר?” שאלתי בהיסוס.
הקול צחק – צחוק ארסי.
“עוד תגלה… עוד תגלה…” הערפל זע סביבי בחיות מוזרה.
“מה החידה?” שאלתי, נרעד.
“החידה הראשונה תגיע לעיונך במהרה. חייב אתה לפותרה עד למחרת, טרם שנתך.”
היתה שתיקה. ואז פשוט נפלט לי: “ואם אפתור אותה נכון?”
לרגע הכול נדם וקפא.
לא יודע כמה זמן חלף…
ואז ענה הקול, שקט ובוטח: “האמת. האמת תהא שכרך. הנסתר מן האור גלוי לאפלה…”
“אפרד ממך כעת,” המשיך הקול. “אל חשש. עוד נתראה. בקרוב… בקרוב מאוד!”
הצחוק הבוטח והאימתני חתך את הערפל הקפוא כמו נחשול במים עומדים. הוא הרעיד את גופי כאילו הייתי מיתר שהוטח בעוצמה פראית, והציף את אוזניי בבחילה רועשת.
“אז אתה השטן?! תוכיח לי. תראה את עצמך!” הזעם הציף אותי.
והוא התגלה לי.
האמנתי מיד. אם זה לא השטן בכבודו ובעצמו…
הצחוק גווע לאט והתפוגג עם המראה כולו.
