התעוררתי לקול צעדיה של בת’. פקחתי את עיניי וראיתי אותה מפשפשת בארון הבגדים, עסוקה כהרגלה בשאלת השאלות הנצחית – מה ללבוש?!
לפעמים יכלה לעסוק בזה שעות, אבל מכיוון שמיהרה, בחרה את שמלת השיפון הכחולה כפשרה מתאימה בעיניה.
“בוקר טוב, בת’.”
היא הסתובבה אליי, אוחזת את השמלה.
“מצטערת, בעל יקר שלי, לא התכוונתי להעיר אותך.”
“זה בסדר, אישה יקרה שלי, עוד יהיה לי הרבה זמן לישון,” הרגעתי אותה.
“אל תשכח…”
“האוכל במקרר,” השלמתי.
ואז הזיכרון הלם בי.
“היי, בת’, לא תאמיני איזה חלום משונה היה לי.”
היא הצמידה את השמלה לגופה אל מול המראה שעל דלת ארון הבגדים, בוחנת את עצמה בריכוז.
“מה, קארו שלי?” שאלה בפיזור דעת.
“או, שום דבר,” מלמלתי.
אני לא אצליח לעניין אותה בחלומותיי המשונים, בייחוד כשהיא עסוקה במלאכת הקודש של בחירת השמלה.
זרקתי את השמיכה מעלי. ניגשתי לחדר האמבטיה ושטפתי את פניי. המים הקרים הסירו את קורי השינה מעיניי.
הושטתי יד למגבת…
הוא היה שם, בארון התמרוקים, שעון על בקבוק האפטר שייב שלי. דף נייר רגיל למראה, מלבני ומעט מוארך.
נעצתי בו את עיניי, כמהופנט.
באמצעו הודפסו המילים:
פתור חידתי
באותיות גדולות.
ניצבתי כך למשך מספר שניות, מתקשה להאמין.
לבסוף ההכרה הציפה אותי כמבול של מי קרח: זה לא היה חלום, הכול היה אמיתי!
“בת’… בת’!” זעקתי שוב ושוב, עד שהיא עמדה לידי.
“אלוהים אדירים, גידי. אתה רועד כולך. מה קרה?”
הושטתי לעברה את הדף שאחזתי בכוח בידי.
היא הסתכלה על הדף, תוהה.
“אני לא מבינה, זה סתם דף ריק.” עתה הביעו עיניה תמהון אמיתי.
הפכתי את דף הנייר…
הדף אכן היה ריק – דבר לא נכתב עליו!
המילים המתעתעות שהופיעו בבהירות איומה לנגד עיניי לפני רגע נעלמו כלא היו…
הבטתי בפניה המודאגות.
“גידי, אתה בסדר?” שאלה. עיניה בוחנות אותי מקרוב.
“אני…” נאלמתי מבלי להמשיך. לא ידעתי מה לומר. מה כבר יכולתי?
היא הובילה אותי חזרה לחדר השינה, תומכת בי, החולשה תקפה אותי מבלי שארגיש.
התיישבתי בכבדות על קצה המיטה, ראשי בין ידיי.
לא השגחתי כלל בצאתה של בת’, אך היא שבה עם כוס גדולה של חלב.
“שתה, זה יועיל לך!”
לגמתי ארוכות.
זה עזר. חדלתי לרעוד.
סתם סיוט. הזיה… לא יותר.
“אתה בסדר?” שאלה בת’ שוב, הדאגה לא סרה מעיניה.
“כן, אני אהיה בסדר. רק חלום רע,” הרגעתי אותה. “צר לי שהבהלתי אותך.”
“אתה נורא חיוור. אני חושבת שעדיף שאשאר.”
“לא, יפה שלי. אני אהיה בסדר. לא תוכלי לשבת איתי בכל פעם שאחלום חלום רע.”
פניה עטו ספקנות, אך לאחר מילות הרגעה נוספות היא השתכנעה.
“אתקשר מאוחר יותר,” אמרה והלכה לה. לא לפני שהבחנתי עד כמה שמלת השיפון הכחולה הולמת אותה.
נותרתי לבד, מנסה שלא לחשוב על החוויה המשונה.
ניגשתי למטבח. כד החלב היה עדיין על מדף החרסינה. בת’ שכחה להחזיר אותו למקרר.
מילאתי את הכוס והתחלתי ללגום ממנה.
מבלי ששמתי לב, ידי חבטה בכד, שהתנפץ ברעש על רצפת המטבח, יוצר שלולית לבנה גדולה שכיסתה את הרצפה, מלאה בנתזי חלב ושברי זכוכית.
קיללתי ומיהרתי לחדר האמבטיה, לאתר את הסחבה.
הוא היה שם. באותו המקום. בארון התמרוקים, שעון על בקבוק מי הגילוח. כאילו מעולם לא זז.
המילים עדיין שם:
פתור חידתי
