סְתָמִי

יֵשׁ אֵיזוֹ תְּחוּשָׁה
שֶׁמְּבַצְבֶּצֶת הַחוּצָה
פַּעַם בְּכַמָּה זְמַן,
רַק לְמִסְפַּר רְגָעִים.

זֶה לֹא בְּדִיּוּק עֶצֶב
וְגַם לֹא כָּל כָּךְ בְּדִידוּת,
זוֹ מִין כְּמִיהָה כּוֹאֶבֶת,
תְּחוּשָׁה שֶׁל חָסֵר.

כְּאִלּוּ חָזַרְתִּי לְגִיל שָׁלֹשׁ
וְשׁוּב גָּנְבוּ לִי אֶת הָאַף –
אֲבָל הַפַּעַם זֶה מַשֶּׁהוּ אַחֵר
 גָּנְבוּ תְּחוּשָׁה עַל הָעוֹר,
נְשִׁיקָה עַל הַלֶּחִי.

כִּי זֶה הַדָּבָר הֲכִי נָכוֹן
וְטִבְעִי
אֲבָל הַשְּׂפָתַיִם לֹא מַגִּיעוֹת.
והַלֶּחִי שׂוֹרֶפֶת מִגַּעְגּוּעַ.

לִפְעָמִים זֶה מַרְגִּישׁ
כְּאִלּוּ יֵשׁ פֹּה טָעוּת.
יֵשׁ אֶת אֵיךְ שֶׁאָמוּר לִהְיוֹת –
וְיֵשׁ אֶת הַמְּצִיאוּת.

אֵיךְ זֶה הֶגְיוֹנִי,
כָּל כָּךְ הַרְבֵּה אֲנָשִׁים,
וְרַק אֲנִי – סְתָמִי?