“ובכן, מר מילר. אשתך באה לראות אותך.”
אלטמן בחן את התיק הפתוח לפניו. קולו שקול כתמיד.
“אני לא מעוניין לראות אותה!” סיננתי מבין שיניי, שרידי הכעס צורבים בי עמוק בחזה.
בת’ פרצה בבכי כמעט מיד, אוחזת מטפחת בידיה ומוחה את הדמעות שפרצו מתוכה.
“נראה לי שכדאי מאוד שנשוחח, שלושתנו,” אלטמן סגר את התיק לאט, מרים מבט אליי.
“אני מבטיח שתמצא עניין בשיחה. ייתכנו מספר גילויים די מדהימים – אפילו מזעזעים – עבורך.”
קולו שפע ביטחון. קר, מדויק ומטריד מתמיד.
עמדתי דומם, מבלי להניע איבר. שותק.
“תרצה לשבת?” שאל, מצביע על הכורסה שמולו.
המשכתי לעמוד, לא זז.
הוא משך בכתפיו. “כרצונך.”
“מר מילר, חקרתי את המקרה המאוד מרתק שלך – עליי להודות,” אמר אלטמן בקול קליני. “בדקתי גם את קורות חייך ואפילו את פרטי עיסוקך. אני עוקב אחריהם מזה זמן רב.”
שתקנו שנינו. שתיקה קצרה. ואז המשיך.
“בתחילה אני מודה שחשבתי אותך לנוכל – אחד מיני רבים המנסים להתחמק מדין צדק באמצעות הטענה לאי שפיות זמנית.” הוא הפסיק שוב, מעיף מבט קצר בבת’. היא החזירה לו מבט מבולבל, תוהה.
“הסיפור שלך היה כל כך לא מציאותי שהתחלתי להאמין שאמת דיברת… כפי שהיא ידועה לך.”
המילים האחרונות נאמרו בחדות. כמו סכין.
המשכתי להקשיב מבלי לגלות מעורבות כלשהי, גם לא בהבעת פניי.
“לאחר מחשבה ולמידת הפרטים עליך, הגעתי למסקנות אחדות.”
עתה נעמד על רגליו. במספר צעדים התייצב מולי, נשען על שולחנו. קרוב.
“אמור לי, מר מילר: בעיסוקך אתה מחבר תשבצים. אבל זה לא סתם עיסוק – זה מקצועך, נכון?”
“כן,” ענתה בת’ במקומי בקול רפה לאחר שלא זכה לתגובה מצדי.
“תודה לך!” אמר בנימה צוננת, והוסיף: “גברת מילר.”
עיניו בחנו את הבעת פניי כל הזמן. שפתיו התעקלו בחצי חיוך כשהבחין בתגובת עיניי הנזעמות למשמע המשפט האחרון. השתלטתי על עצמי מהר והשבתי לי את הארשת האטומה.
חיוכו התרחב מעט.
“ובכן… מר מילר. לבקשתי ובהרשאתי, זיגי שלנו אסף בשקידה את כל החומר שרק יכול היה להשיג אודותיך.” הוא חזר לשולחן, פתח מגירה, ושלף תיק מסמכים דק.
“לכן היתה לי ההזדמנות להציץ בתיקך הרפואי, ושם מצאתי ממצא חשוב.”
הוא עצר לרגע… סוקר במבט את הדף שבידו.
“והוא לא היחיד.”
מבט קצר בבת’ ושוב אליי.
“עיינתי בהיסטוריה הרפואית שלך. מסתבר שבהיותך בן שמונה שמעת קולות שאמרו שהוריך עומדים להתגרש ואתה תימסר לאימוץ.”
הוא הוריד את הדף, הביט בי.
“זה נכון?”
הרגשתי את החזה שלי מתהדק. “אל תערב את המקרה ההוא כאן…”
“אך שני המקרים קשורים זה בזה. קשורים מאוד!” קולו התחדד. “למעשה, גילוי הפרט הזה בעברך שינה את כל תפיסתי לגביך. העבר הוכיח שכבר היו לך הזיות.”
המילים התפרצו מתוכי בזעם חד.
“חרא – הזיות! הכול היה אמת! היא בגדה בי!” הפניתי אצבע מאשימה, רועדת כולה מכעס, כלפי בת’.
בת’ פלטה קריאת תדהמה, נועצת בי מבט המום, נדה בראשה לשלילה, כלא מאמינה.
“אנחנו עוד נבהיר את הנקודה הזאת בהמשך,” אמר אלטמן בקול מרוכך יותר, מרגיע. “בינתיים אני רוצה שתענה לי על שאלות אחדות.”
“שאל מה שבא לך,” פלטתי בבוז.
זה כבר לא שינה הרבה. דבר לא שינה.
“האם אשתך נהגה לשהות זמן רב מחוץ לבית?”
“כן, ועוד איך!”
“במסגרת עבודתה?”
“זה מה שחשבתי בתחילה.”
חשתי מרירות קשה בפי, בכל גופי.
“האם זה לא היה משונה בעינייך שהקול מהחלום ביקש ממך שתפתור את חידתו, כשפתרונה, כביכול, הרשיע את אשתך?”
“לא, אם ניקח בחשבון שהקול טען שהוא השטן. ואם זה לא היה השטן בעצמו אז זה היה הבן-זונה הכי קרוב לו שראיתי!”
“ומדוע הוא התגלה לך?”
“כי אני דרשתי ממנו!”
“מדוע לא אמר לך מיד שאשתך בוגדת בך?”
“אני לא יודע… הוא הציב לי אתגר.”
“לפתור חידות?”
“כן.”
ושוב עצר. בת’ ישבה כל אותו זמן, מרותקת למקומה, כשעל פניה הבעות שונות של אי אמון ותדהמה מתחלפות זו עם זו בתדירות גבוהה. עיניו של אלטמן עליי, הפעם, היו ענייניות לחלוטין. קרות כקרח.
“אם כן, מר מילר. בוא ואתן לך תרחיש אחר, מציאותי יותר, למה שקרה.” הוא חזר לכורסתו מאחורי השולחן הגדול והתיישב בה.
ושוב מיקד בי את מבטו הקר.
“לאור הניסיון שלך בעבר, אנחנו למדים שסבלת מהזיות ושמעת קולות שאמרו דברים מסוימים.” אצבעותיו השתלבו, מונחות על השולחן כפסל. “לדעתי ביטאו הקולות האלה פחדים שהיו בלבך – או בתת-הכרתך – לגבי אנשים שמאוד יקרים לך. האם לכן החלטת לברוח מהבית אחרי ששמעת את הוריך מדברים על גירושים? לא כפי שסיפרת לי באחת מהשיחות?”
שתקתי.
אלטמן נד בראשו לאט, והמשיך.
“הפחד הגדול שלך – הפחד של כל ילד בן שמונה – היה מה יהיה עליך כשההורים ייפרדו. ואז הקולות נתנו ביטוי לאפשרות הנוראה מכל, שאותה השתדלת להדחיק מהתודעה שלך: האפשרות שתימסר לאימוץ. דברים שלא היה להם שום בסיס, כפי שהתברר לך עם הזמן.”
מבטו של אלטמן, עדיין ממוקד וחד, גרם לי להרגיש שעיניו קוראות לתוך הגולגולת שלי.
“אני חושב שאותו דבר בדיוק קרה גם עם אשתך.” הוא רכן קדימה מעט. “ראית אותה נעדרת מהבית לעתים קרובות. בתת-הכרתך עלתה האפשרות – שאותה הדחקת בכל כוחך מעבר לסף התודעה – שמא אלה לא העדרויות תמימות. וייתכן שהיא בוגדת בך.”
נעתי בחוסר נוחות במקומי והדבר לא נעלם מעיניו.
הוא השתהה קלות.
“אולם לא יכולת לתת ביטוי חיצוני לחשד הזה. הרי בהכרתך אהבת את אשתך ובטחת בה.” קולו התחדד שוב, כמו איזמל.
“כדי להעניק לגיטימציה לחשד שמחפש עילה לפרוץ החוצה ולמצוא לו תשובה לכאן או לכאן – מופיע החלום. וגם הוא באופן מרומז. באמצעות חידה שמובילה אל החשש הסמוי שלך.”
הוא רכן קדימה.
“וחידות הן הרי המגרש שלך.”
“את החידה הזאת לא אני חיברתי!” קטעתי בקול חזק, הודף את המילים הדוקרות.
אלטמן לא אמר דבר. הוא פתח את אחת המגירות בשולחנו ושלף משם חוברת תשבצים.
“כפי שציינתי, חקרתי גם את עיסוקך, ואת זה מצאתי בשבוע שעבר,” אמר, וזרק את החוברת לעברי.
תפסתי את החוברת בידי. אחזתי בה באגרוף קמוץ.
מה לעזאזל קורה כאן?…
“בעמוד השני,” אמר אלטמן, בקול קר, נוקב. “הגדרה ראשונה.”
השפלתי לאט את מבטי ממנו לחוברת שאחזתי בחוזקה.
פתחתי בעמוד השני…
זה היה תשבץ שחיברתי שבועיים לפני הרצח. ההגדרה הראשונה במאוזן היתה: ‘שתיים, שלוש, ארבע. הוא עוטה עליך. הוסף…’
לא. לא! זה…
לא המשכתי לקרוא.
החוברת נשמטה מידיי ונפלה לרצפה בקול חלול.
“את ההגדרה הזאת קישרת בהמשך לאשתך, באמצעות החלום,” המשיך אלטמן, קולו להב קר, מדויק. “וכך יצרת יסוד סביר, לטעמך, לעקוב אחריה. זה הוביל אותך לדירתו של חברך. שם ראית את שניהם חבוקים, וזה הספיק לך. ואז חיכית להזדמנות.”
הפסקה.
“ומוות לבוגדים!”
המילים נאמרו בלי רגש. עובדה קרה.
“הצלחת להרוג את החבר שלך, אבל כפי שאתה רואה,” הוא נד בראשו לעבר בת’, שישבה מכווצת על הכורסה, “אשתך החלימה מהפציעה שלה אחרי חודשים אחדים, חייה ניצלו בנס.”
“לצערי הרב!” זעקתי, הזעם פורץ ממני, יוקד.
“זה לא משנה אם הזיתי או לא! זה לא משנה שום עובדה! הם בגדו בי יחד – שניהם!”
בת’ נראתה כאילו ירו בה שוב. מבטה נדהם והמום.
עיניו של אלטמן התכווצו, אך מיד גם התרככו בחמלה אבהית.
“גברת מילר,” פנה לבת’. “האם תואילי להסביר לו עתה.”
“גידי, טיפש מסכן שכמותך,” יבבה, “אדי פנה אליי לאחר המסיבה שהיתה, בבקשה לעזור לו להיכנס למוסד לגמילה כדי להיפטר אחת ולתמיד מהאלכוהול.”
היא עצרה. נשימתה התקצרה. והמשיכה.
“הוא רצה את עזרתי כיוון שהייתי המתנגדת התקיפה להרגלי השתייה שלו, היה לו ביטחון שאיתי יש לו סיכוי להצליח. הנחישות שלו נגעה ללבי והשתכנעתי שהוא אכן רוצה להיגמל בכל הכנות.”
היא עצרה שוב, מנסה להרגיע את עצמה. ואז המשיכה: “עשיתי את כל הסידורים הדרושים כי רציתי לתמוך בו בכל שלב, לכן גם הסעתי אותו בעצמי למוסד הגמילה.”
“לאיזה מוסד הסעת אותו?” שאל אלטמן בשקט.
בת’ הסתכלה עליו מבולבלת. “אה, לזה שהמליצו לי, מוסד לגמילה על-שם לאונ…”
“לאונרד רוי!” קטעתי בקול עמום.
הלב קפא. נעצר בי.
הכתובת על קיר הבניין…
אלוהים. אלוהים. זה לא יכול…
“אבל… למה לא אמרתם לי?” קולי היה שבור. זר.
הדמעות של בת’ פרצו ממנה בשטף – ביבבות חנוקות. “אדי… רצה שזה יישאר… בסוד… עד ליום ההולדת שלך… כהפתעה… הוא חשב שתשמח… הוא אמר שהוא עושה את זה גם בשבילך… בגלל כל המבוכות שגרם לך, ואתה עמדת תמיד לצדו… הוא אהב אותך כמו אח…”
כעת היא רעדה כולה.
הרגשתי בדמעות שהחלו זולגות מעצמן גם על לחיי. הפתק… הפתק שבת’ השאירה לי…
“צפה להפתעה נעימה…”
“מר מילר…” קולו של הרופא היה עתה מלא חמלה. “גידי. הפרעות פסיכוטיות הן מצבים רפואיים שאפשר לטפל בהם. אתה זקוק לעזרה. הנח לי לעזור לך!”
“אלוהים אדירים…” מלמלתי המום, הקול לא שלי.
“מה עוללתי… מה עוללתי…”
