כשמצליחים לשמור על ההנני כל הסבל נמחק כמעט בכל מצב, אפילו באימון, או בכאב.
זאת אומרת ש״אדם סובל בדמיון יותר מאשר במציאות״ מתבטאת בכל מקום אפילו ברגע שאמור להביא סבל.
סבל הוא באמת רק מפענוח ולעולם לא ממצב נתון – אין סבל בעולם. אפילו לא קצת, יש רק שימת לב, עולם פנימי ופיענוח. אני נזכר באימון ספרינטים במגרש אספלט – אני רץ ואני חד ואני כל כך מרוכז במטרה ורק מעניין אותי לנצח ולטרוף.
ואז לשנייה אני תופס מודעות וכואב לי ברמות הצד ואין לי אוויר- עד שנייה לפני זה כל זה לא היה קיים- הכאב הזה לא שווה כלום ואין לו שום כוח אם הוא לא מקבל התייחסות. אבל כמו רגשות או לדוגמא אחת שאוהב, אין לי שליטה על מתי אחשוב עליה, אני רק רוצה לעשות את זה, אבל איך לא להתפתות ולחשוב על דבר שלילי שכזה?)שלילי שכן יוביל לגעגוע והמרחק רק לחוסר אונים)?הרגלים, אני חושב שליבוביץ דיבר על זה, אולי לוק זה היה. שהאדם הוא הרגליו.
הכוונה לדעתי היא לא ריצה, אפילו לא קריאה וכתיבה אלא עצם הפענוח הטבעי, אני מקבל אינפוט והמוח מיד מוציא אאוטפוט.
בלי לשאול שום שאלות או כלום, אבל לאט לאט יש לי שליטה ואני יכול להביא תגובות שונות למצבים זהים. רגע ששובר חבר שלי באימון יעלה לי חיוך מלא סיפוק.
זו פילוסופיה בשבילי, טוב הלימוד שמוביל לידי מעשה- ממש לא להתפלפל על משמעות החיים כי היא תפלה ולא תוביל לכלום.
למה אני חי? כי ככה יצא, ולא נותרה לי ברירה אלא לקבל את זה ולהינות מזה, או לסבול – פה הבחירה.
חזרה להנני כי לגמרי זלגתי, כשאתה מחכה למשהו אתה סובל, כשאתה מצפה. כי זה כמו תירוץ של אני לא יכול להינות עכשיו, אתחיל להינות כש: כשאמצא מים, כשאמצא אהובה, עבודה, אסיים מבחן… או אולי כשיגיע האוטובוס.
צריך לעצור המון פעמים ולהבין האם כרגע אני חי או שאני מחכה לחיות, וזה ישנה הכל.
הנני חדש-ישן.
