בכיתה י׳, הייתה הופעת סוף שנה. והיה מחזה. ואני נרשמתי – סתם. מתוך בדיחה. אפילו לא הייתי אמור להיבחר.
אבל משהו במורה לתיאטרון – מיכל – קלט אותי. היא קראה לי לאודישן, אמרה: “יש לך שקט מעניין. כמו מישהו שמסתיר עולם שלם בפנים. תן לי לראות מה יש שם.”
אז ניסיתי. והתגליתי. ממש. קיבלתי את התפקיד הראשי.
כשהעלינו את ההצגה – אנשים בכו. צחקו. נעמדו. ואני – יואב, הילד מהספסל האחרון – פתאום הייתי מישהו. לא כי השתניתי, אלא כי סוף סוף ראו אותי.
נגה שלחה לי הודעה באותו ערב: “לא האמנתי. זה היה מדהים.”
לא הגבתי. לא מתוך נקמה – אלא מתוך הבנה. הבנה שהיא חלק מהעבר שלי, אבל לא מהמקום שאליו אני הולך. לפעמים, לגדול – זה לדעת גם לשחרר.
אין תשובות
אנא התחבר או הירשמו כדי לכתוב ביקורת
