בכיתה ז׳ קיבלתי את הטלפון הראשון שלי. נוקיה עם מקלדת. כולם כבר היו עם אייפונים, מצלמות קדמיות ופילטרים של כלב. אני הייתי הילד עם הטלפון שמצלם פיקסלים.
בכיתה הייתה קבוצת וואטסאפ – ״כיתה ז׳2 של המלכים״. 28 משתתפים. 27 חברים. ואני.
הייתי שקט. לא כי לא היה לי מה לומר, אלא כי כל מה שאמרתי תמיד הרגיש לא במקום. כאילו הגעתי לסצנה בסרט שנכתבה בלי הדמות שלי.
יום אחד, שלחו סרטון. על הילד החדש – מני, שהיה טיפה מלא, טיפה שונה. צחקו עליו, כתבו דברים איומים. אני הגבתי: ״חבר׳ה, זה לא לעניין. תחשבו איך הוא מרגיש.״
שלוש שניות אחר כך, ההודעה שלי נמחקה. חמש שניות – קיבלתי הודעה: “יואב הוסר מהקבוצה”.
לא בכיתי. אבל ישבתי עם הטלפון ביד, והרגשתי כאילו הוציאו אותי מהעולם. כאילו אמרו: אתה לא חלק. לא מאיתנו. לא שייך.
מאותו רגע, הפסקתי לנסות. נהייתי שקט עוד יותר. למדתי לצפות מבחוץ, בלי להיות שחקן. ככה פחות כואב.
אבל בפנים – משהו נשבר. ולא ידעתי, אז, שדווקא הסדק הזה הוא שיפתח מקום לאור.
