בכיתה ח׳, בשיעור היסטוריה על מלחמת העולם, ישבה מאחוריי נגה. עיניים חומות-ירוקות, כמו תה צמחים שאף פעם לא טעמתי. היא הייתה שונה. הקליקה הפופולרית לא נגעה בה, והיא גם לא ניסתה להיות חלק ממנה. כמו אי של שקט.
יום אחד, באמצע השיעור, היא פתחה במבה והושיטה לי. ״רוצה?״ שאלה בלחישה. ״רק אם זו רגילה, לא עם בוטנים.״
היא צחקה, הכי חזק שיכול בלי להעיר את המורה. “מה ההבדל?” אמרתי – “רגילה זה טעים. עם בוטנים זה דיכאון בתחפושת.”
היא צחקה שוב. ואמרה: “אתה מצחיק, יואב. אף פעם לא ידעתי.”
מאותו יום – משהו נפתח. נגה הייתה הראשונה שגרמה לי לרצות לדבר. היא אהבה מוזיקה ישנה, קראה שירה, והביאה לי פעם דף מקופל עם שיר שכתבה בעצמה.
כתבתי לה שיר בחזרה. וזה הרגיש כמו נשיקה דרך מילים.
אבל אז הגיע הטיול השנתי.
בטיול – ראיתי אותה עם נדב. נדב, מלך הכיתה. נדב, שיש לו חיוך שמספיק לחלק לכולם.
כשהיא ראתה אותי, היא נראתה מבולבלת. “זה לא מה שאתה חושב.” אמרתי לה: “אני לא חושב. רק מרגיש.”
בלילה, חזרתי לאוהל, מחקתי את כל ההודעות. את השירים. את עצמי קצת. ולראשונה, לא רק נפגעתי – אלא גם כעסתי. לא עליה. על זה שאני תמיד זה שרק כמעט.
