פרק 5: השטח המת
(ענר)
לעמוד שש שעות רצוף על המדרכה מול בניין משרדים זה משהו שיכול לשבור אזרח רגיל, אבל בשבילי זה היה כמעט נוסטלגי. ארבע שנים ביחידה העבירו אותי מארבים ארוכים בהרבה, בתנאים קשים בהרבה, בלי לזוז ובלי למחזר נשימה. ההבדל היחיד היה שאז הגנתי על המדינה, והיום הגנתי על בחורה עם עיניים כחולות וטייזר שלקחה לי את השפיות.
מדי שעה עגולה הרמתי את המבט לקומה החמישית. חלונות הזכוכית הכהים של הבניין מנעו ממני לראות אותה בבירור, אבל ידעתי שהיא שם. הרגשתי את המבט שלה עליי, נואש ומחפש אחיזה, והידיעה הזו גרמה לי להישאר נעוץ במקום כמו בטון.
במהלך הצהריים קלטתי את התזוזה. אותה מכונית סדאן שחורה עם חלונות מושחרים שראיתי אתמול חלפה על פני הרחוב שלוש פעמים. הם לא עצרו, הם לא ירדו, הם פשוט מיפו את השטח. הם ידעו שהיא בפנים, והם חיכו שהיא תצא.
בשעה ארבע בדיוק, דלתות הזכוכית של הבניין נפתחו ותכלת יצאה.
היא ניסתה להיראות רגועה, אבל הכתפיים שלה היו מתוחות והמבט שלה ננעל עליי מיד. צעדתי לקראתה, לא מהר מדי כדי לא למשוך תשומת לב, ותפסתי את היד שלה. כף היד שלה הייתה קרה ורועדת.
“הם כאן?“ היא לחשה, הקול שלה נשבר קלות.
“הם מאחורינו, במרחק של חצי רחוב,“ עניתי בקול שקט, שומר על קצב הליכה אזרחי ורגיל לחלוטין. “אל תסתובבי. המכונית השחורה התחילה לנסוע ברגע שיצאת. פשוט תמשיכי ללכת איתי במקצב שלי.“
פנינו ימינה ברחוב הראשי, מובילים את המכונית השחורה בעקבותינו. זווית העין שלי קלטה אותם מאטים, שומרים על מרחק בטוח, מחכים לרגע שבו הרחוב יתרוקן כדי לחסום אותנו או למשוך אותה פנימה. הם חשבו שהם צדים ארנבת. הם לא הבינו שהם נכנסים למגרש הביתי שלי.
“עכשיו,“ לחשתי.
תפסתי את היד שלה חזק יותר ומשכתי אותה בחדות שמאלה, ישירות לתוך פתח השוק של דרום העיר. בשעה הזו של אחה”צ, השוק היה חצי קקופוניה, חצי כאוס – דוכני ירקות, ריח של תבלינים, צעקות של רוכלים והמון אנושי צפוף שנדחף בין הסמטאות הצרות.
מאחורינו נשמעה חריקת בלמים עצבנית. המכונית השחורה נתקעה בכניסה – הסמטה הייתה צרה מדי עבור כלי רכב, ודוכן אבטיחים חסם את השאר. קלטתי שני גברים בחליפות כהות פותחים את הדלתות ויוצאים בריצה מטורפת לתוך השוק ברגל, העיניים שלהם סורקות את הקהל בטירוף.
“ענר!“ תכלת פלטה חצי צרחה כשראתה אותם.
“אני איתך. תסמכי עליי,“ אמרתי, והפעם כבר עברנו לריצה.
הובלתי אותה בתוך הזיגזג של השוק. פנינו ימינה בדוכן הדגים, משם שמאלה לתוך סמטה חשוכה ומוזנחת שריח של לחות עמד בה, ואז שוב שמאלה, דרך מעבר תת-קרקעי צר ששימש את פועלי הניקיון של השוק הישן. השטח הזה היה ‘שטח מת‘ – אין בו מצלמות אבטחה, אין בו קליטה טובה, ומי שלא מכיר את המעברים הפנימיים האלה מוצא את עצמו בתוך מבוך ללא מוצא.
השארנו את הצעדים המהירים של שני האנשים בחליפות מאחור, הולכים לאיבוד בתוך הדי ההמון של השוק, עד שהקולות שלהם נעלמו לחלוטין.
רצנו ככה עוד חמישה רחובות עוקפים, בודק כל חצי דקה את ההשתקפויות בחלונות הראווה כדי לוודא שאיש לא נשאר מאחורינו. רק כשהייתי בטוח ב-100% שהשטח נקי לחלוטין, הגענו אל הבניין הישן שלי. פתחתי את דלת הברזל הכבדה של חדר המדרגות, הכנסתי אותה פנימה, ונעלתי אותה מאחורינו בשלושה מנעולים.
עלינו בקומה השלישית בלי לומר מילה. נכנסנו לדירה שלי, נעלתי את דלת הפלדלת, והשקט הכה בנו בבת אחת.
תכלת נשענה על הדלת הסגורה, הגוף שלה רעד כולו, והנשימות שלה היו מהירות ושטוחות. היא נראתה כאילו היא עומדת לקרוס. בלי לחשוב פעמיים, עשיתי את מה שהאינסטינקט שלי צעק לי לעשות מאז הבוקר – התקרבתי אליה, קירבתי אותה אליי והקפתי אותה בזרועות שלי.
היא קפאה לרגע, המומה מהמגע, אבל אז, כאילו כל חומות המגן שלה נשברו בבת אחת, היא קברה את הפנים שלה בחזה שלי. הידיים הקטנות שלה לפתו את החולצה שלי בחוזקה, והרגשתי את הדמעות החמות שלה נספגות בבד של הטי–שירט שלי.
“הם כמעט תפסו אותי,“ היא לחשה בבכי חנוק, הגוף שלה רטט נגד שלי.
“הם לא יתפסו אותך לעולם,“ לחשתי לתוך השיער שלה, מהדק את האחיזה שלי סביבה, מרגיש איך הלב שלי דופק בעוצמה שלא קשורה בכלל למרדף שהרגע עברנו. הריח המעודן שלה של לבנדר עדין מילא לי את הריאות, ובאותו רגע, כשהיא מוגנת בתוך הידיים שלי, הבנתי ששום דבר בעולם לא יגרום לי לשחרר אותה.
כל הזכויות שמורות לRotemNash © 2026. אין להעתיק, לשכפל או להשתמש בתוכן זה ללא אישור בכתב מהסופרת.
*הערת המחברת:
כל האירועים, הדמויות והארגונים המוזכרים בסיפור הם פרי דמיונה של הסופרת בלבד. כל קשר בינם לבין קבוצות או אירועים במציאות הוא מקרי בהחלט.
