לא יודע כמה זמן ניצבתי כך, קפוא, בוהה בפיסת הנייר מהשאול.
אבל עכשיו ההשפעה היתה פחות חזקה. כבר לא רעדתי כמו קודם, ואולי גם לא החוורתי כמו מת.
בפעם השנייה קל יותר להתגבר על ההלם, מסתבר.
הושטתי את ידי שוב ואחזתי בדף המלבני. הוא היה מעט קשיח – לא נקמט או התעקל, אלא נותר זקוף כדף קרטון.
לא חשתי דבר מלבד סקרנות חולנית לדעת מהי החידה ולפתור אותה.
פתור חידתי
הפכתי את הדף.
ושם היא אכן הופיעה.
האותיות היו גדולות, מוארכות ומעוקלות מעט. כתב החידה אמר:
שתיים, שלוש וארבע – הוא עוטה עליך.
הוסף שש במקום הנכון ותמצא
את אשר יש להיזהר ממנו
קראתי שוב ושוב את הכתוב, ואז החזרתי את הדף למקומו בארון התמרוקים.
לא היתה לי סיבה לדאגה: אם בת’ תמצא אותו, הוא ייראה לה ריק. היכולת לראות את הכתוב היתה שמורה לי בלבד – כפי שהוכח הבוקר.
ומה אם לא אצליח לפתור עד הלילה?…
המחשבה המציקה חלפה בראשי כמו צל.
נכנסתי לחדר העבודה והתיישבתי בכורסה המתנדנדת עם כיסוי הבד דמוי התשבץ אותה העניקה לי אשתי ביום הולדתי האחרון, לפני כשנה.
“מעכשיו תתנדנד על התשבץ במקום לבהות בו,” אמרה לי אז בצחוק. צחקתי גם. עוד הומור של עורכי דין.
הכורסה היתה נוחה מאוד, למען האמת. לפעמים נרדמתי בה.
היו לה שלושה מצבים: יציב, נדנוד וסיבוב. לעתים בחרתי בנדנוד, גם כשחששתי שתישבר ובד התשבץ ייקרע.
הדלקתי את מנורת הקריאה. היא האירה באור קלוש – הנורה עמדה כבר להישרף, אבל זה לא הפריע לי. כדרכי, היה עליי להתרכז בחידה מתוך הזיכרון.
הטלפון שהיה מונח לצד המחשב על שולחן הכתיבה, צלצל לפתע, קוטע את חוט מחשבתי.
הרמתי את השפופרת ופלטתי “כן?” קצר רוח לתוכה.
“גידי?! אני מצטערת, קארו שלי. הפרעתי לך?” קולה של בת’ נשמע מודאג מעבר לקו.
“הו, בת’, זו את. אני מצטער. הייתי שקוע בחשיבה.”
“אז אתה מתנדנד על תשבץ. אם אתה עסוק, אז הכול בסדר. התקשרתי לוודא שהכול כשורה.”
“כן, בת’,” אמרתי בקול מכני, “הכול בסדר.”
“אתה נשמע קצת מוזר… אבל בסדר, קארו שלי. אני חוזרת בעוד כמה שעות להכין לך ארוחת צהריים. קצת מאוחרת, לצערי.”
“אני אסתדר עד אז,” הבטחתי.
הנחתי את השפופרת.
מיד חידשתי את מאמציי לפתור את החידה.
חידתו של השטן…
