אני זוכר את זה כאילו זה קרה אתמול.
הייתי אז תיכוניסט עם קפוצ’ון דהוי, אוזניות תקועות עמוק באוזניים, וטיפה יותר מדי מחשבות בראש.
זה היה ערב חורפי – כזה שבו כולם מתקבצים לאולם הספורט, עוטפים את עצמם באנרגיה של משחק כדורסל טוב.
לא באתי בשביל הקבוצה, לא ממש עניין אותי מי יקליע יותר. באתי כי זה משהו שאפשר להרגיש בו חלק – גם אם יושב בשורה החמישית ושומר את הלב לעצמי.
ואז, בדיוק כשהשופט שרק לתחילת הרבע הראשון, את נכנסת.
היית עטופה בצעיף ירוק-לבן, לחיים ורודות מקור, תיק צבעוני תלוי עליך ברישול.
חיפשת מקום לשבת, הסתכלת מסביב, ואז – הרגע הזה שבו המבט שלנו נפגש.
“פנוי כאן,” אמרתי.
וזהו.
מאותו רגע, שום דבר בתוכי לא היה פנוי יותר.
מחצית שנייה של חיים
במהלך המשחק דיברנו. אולי יותר מדי. אולי בדיוק מספיק.
את התלהבת מהשלשה, אני התלהבתי מהעיניים שלך.
דיברנו על שטויות – שחקנים, מורים, מוזיקה – אבל מתחת לשיחה הקלילה, הייתה הרגשה ששנינו מרגישים משהו גדול, חדש, אחר.
כשהגענו לתחנה שלך, ירד גשם.
את הצעת לחלוק מטרייה בצורת צפרדע – מגוחכת וקסומה, בדיוק כמוך.
אני אמרתי לך שזה מזל. לא ידעתי כמה צדקתי.
לא עזבתי
מאותו לילה – לא רציתי לעזוב.
כתבנו אחד לשנייה בכל יום. נפגשנו כמעט בכל הפסקה.
כל פעם שראיתי אותך – הלב שלי עשה ריסטארט.
את היית אור במקום שהייתי רגיל בו לחושך עדין כזה. שקט של יותר מדי זמן.
עברנו את הבגרויות, את השמועות של התיכון, את הפרידות של החברים סביבנו –
אנחנו לא נפרדנו אף פעם.
אפילו כשהגיע הצבא. את הגעת לשטח, אני לקורס. המרחק כאב. אבל מכתב אחד ממך היה שווה יותר מכל שיחת טלפון.
כשהייתי חוזר הביתה לסופש, לא היה לי ספק איפה אני ישן – לא משנה אם זו הייתה ספה קטנה אצלך או ספסל בגינה.
גדלנו – ולא הרחקנו
עברנו דירה. בישלנו יחד, צרחנו כשנגמר הגז באמצע הארוחה, רבנו על כלים, התחבקנו בשלוש לפנות בוקר כי לא יכולנו לישון.
למדת לצלם, ואני למדתי להסתכל באמת.
עלייך.
על האור שאת מפזרת מסביב בלי לשים לב בכלל.
ואז – ברגע הכי מרגש בחיים שלי – כרעתי ברך.
לא במסעדה, לא מול קהל.
בדיוק באותו אולם כדורסל, בערב שארגנו החברים.
חיכיתי להפסקה, לקחתי מיקרופון, והלב שלי רעד:
“פעם הזמנתי אותך לשבת לידי. היום אני שואל – תישארי לצידי, לתמיד?”
והחיוך שלך היה כל התשובה שהייתי צריך.
המשפחה שלנו
היום יש לנו בית קטן מלא חיים.
ילדים צוחקים, צעצועים בכל מקום, ריח של עוגיות לפעמים, לפעמים גם רק חיתולים וכביסה.
אבל יש שם אהבה – כמו שלא ידעתי שאפשר.
אהבה שצמחה איתנו. שהחזיקה בכל סדק.
אהבה שלא נולדה מהפלא – אלא מהיומיום.
אנחנו עוד הולכים למשחקים יחד. יושבים באותו יציע, לפעמים בדיוק באותו ספסל.
ואני תמיד מסתכל עלייך, מחזיק לך את היד, לוחש לעצמי בלב:
“בחרתי נכון.”
ולא משנה מה יקרה – אני שלך
אז אם אי פעם תשכחי, או תפקפקי, או יהיו ימים קשים –
תזכרי את הערב ההוא.
את המשחק. את הספסל.
את המטרייה. את המילים הראשונות.
כי מאז ועד היום – אני לא הפסקתי לאהוב.
לא לשנייה.
שלך,
לנצח.
כתוב תגובה
