הערת תוכן
היצירה כוללת תכנים העשויים להיות מטרידים עבור חלק מן הקוראים.
כל הזכויות שמורות © 2026 למחבר.
אין להעתיק, לשכפל, להפיץ, לפרסם, להעמיד לרשות הציבור, לתרגם, לעבד, לאחסן במאגר מידע או לעשות כל שימוש אחר ביצירה, כולה או חלקה, בכל דרך או אמצעי, ללא אישור מראש ובכתב מאת המחבר, למעט שימוש המותר על פי דין.
היצירה מתפרסמת לקריאה בלבד. זמינותה ברשת אינה מהווה ויתור על זכויות היוצרים ואינה מקנה רשות לכל שימוש ביצירה מעבר למותר על פי דין, אלא באישור מראש ובכתב מאת המחבר.
יצירה זו היא יצירת בדיון.
העלילה, הדמויות, המקומות והאירועים המתוארים בה הם פרי דמיונו של המחבר. כל דמיון לאנשים, למקומות, לאירועים או לנסיבות מן המציאות הוא מקרי בלבד, אלא אם צוין במפורש אחרת.
“דע את עצמך!”
(כתובת שהיתה חקוקה בכניסה למקדש אפולו בדלפי)
“…ובחרת בחיים.”
(דברים ל, יט)
“אל תבחל באורי, המשך בדרך זו הישרה,
היא תובילך לסוף צרותייך.”
(ביאטריצ’ה מתוך: הקומדיה האלוהית, בתרגום מותאם על בסיס קנטו 30)
פרק ראשון: לילה רגיל
אם הייתי מספר לכם את הסיפור הזה מהסוף, לא הייתם מאמינים לי.
לא, עזבו. אני לא הייתי מאמין לי!
והנה, אני כותב את המילים האלה מהסוף הזה בדיוק.
מהסוף של עצמי. סוף שהגעתי אליו צעד צעד, שלב אחרי שלב…
איך זה קרה? אתם שואלים.
גם אני.
ואיך כל הסיוט האינסופי הזה בכלל התחיל…
בלילה אחד.
הלילה ההוא לא היה שונה מלילות אחרים, אלא שבת’ ואני היינו עייפים יותר מהרגיל. בילינו עד מאוחר במסיבה אצל חברים. נהנינו בה, למרות שקרו גם דברים לא הכי נעימים. כשחזרנו הביתה, התמוטטנו על המיטות.
בת’, יצור של הרגלים, הזכירה לי כהרגלה שתשאיר את ארוחת הבוקר במקרר, כי עליה לצאת מוקדם לעבודה מחוץ לשגרה הרגילה שלה כעורכת דין.
“איזה כיף להיות סופר. אתה יכול לקום מתי שבא לך!”
“אני לא סופר, אני מחבר תשבצים,” תיקנתי אותה בפעם המי-יודע כמה.
“אני יודעת, אבל אני מעדיפה סופר,” ענתה בהקנטה.
“אז פרסמי מודעה בעיתון,” החזרתי לה באותה מטבע. היא עיוותה פרצוף לעברי והתהפכה לצד.
“וחוץ מזה,” הוספתי, “גם אני קם מוקדם מחר. אני חייב להשלים את מחקר התשבצים בנושא מיסטיקה לשבוע הבא.”
שתקנו מעט.
“מסיבה מוצלחת, לא?” שאלתי. היא המהמה בהסכמה.
“חבל רק שאדי שוב היה שיכור,” אמרה בסלידה. “והוא עוד קילל אותך כשעזרת לו לקום!”
זה לא היה ממש נכון. הוא לא קילל אותי. הוא פשוט היה כבר די שיכור, ופלט בשטף מגומגם: “גידי אחי… תמיד בא לעזור!… אתה תראה, אני עוד יכול להפתיע… כמו בן-זונה!”
את החלק הראשון הוא מלמל, ורק אני קלטתי כי הייתי ממש צמוד אליו. את החלק האחרון הוא כמעט צעק.
קללות היו הדרך של אדי להדגיש שהוא מתכוון למה שהוא אומר. וברעש של המסיבה בת’ קלטה רק את הסוף.
אבל לא היה טעם להעמיד אותה על טעותה. זה לא היה משנה את דעתה על אדי בכל מקרה.
“יש לו חולשה לטיפה המרה, גבירתי השופטת. רק שכבודה שוכחת שהיא עדיין רק עורכת דין. אבל בכנות… תודה שלא קראת לו שיכור עלוב, כמו בפעם הקודמת.”
“הוא טיפוס מביך ודוחה!” אמרה בתיעוב. “להיות אלכוהוליסט זה לבחור בחיים שהם לא חיים. אני יודעת את זה מאבא שלי. בגלל השכרות שלו אמא שלי עזבה אותו ואת איטליה – יחד איתי.”
“וכדאי לאדי שיבחר בחיים,” הוסיפה בעייפות.
“את נשמעת כמו איזה מטיף מהתנך. הוא החבר הכי טוב שלי, בת’. תני לו צ’אנס.”
“אני יודעת עד כמה אכפת לך ממנו, גידי, לכן אני אומרת. אבל טוב… אני מצטערת.”
היא בכלל לא התכוונה לזה.
נו, מילא. השניים האלה כנראה לא יסתדרו לעולם, נאנחתי בהשלמה.
“לכן עדיף כבר לוותר על כל שיחה על אדי. היא לא תקדם אותנו לשום דבר,” הוסיפה אחרי שתיקה קלה.
“ולמה לגבירתי לומר דבר כזה?” שאלתי בהיתול. “הנה – כבר בשיחה הנוכחית קודמת לשופטת ואני לסופר!”
בת’ הסתובבה אליי וחייכה את אחד מהחיוכים המקסימים שלה. ומיד – כאילו הרצינה:
“תיזהר לך, אני עוד עלולה להכניס אותך לכלא!”
“תיזהרי את! אני עוד עלול להכניס אותך לתשבץ!” עניתי באיום.
בת’ צחקה והחטיפה לי נשיקה על השפתיים.
“ובכל מקרה אני מסודר,” אמרתי, “יש לי קשר ממש אינטימי עם עורכת דין מאוד מוצלחת.”
“אה, באמת?” ענתה בגיחוך. “מישהי שאני מכירה? והיא אמורה להספיק כדי להציל אותך מכס המשפט?”
“לכן גם התחתנתי איתך,” עניתי, “כדי לחזק את נבחרת ההגנה המשפטית שלי.”
“אוי! איזה רשע!” בת’ הפנתה אליי מבט זועם, ואז צחקה וחבטה בי בידה. צחקתי גם.
“לילה טוב, קארו שלי,” לחשה, הסתובבה לצד והתכסתה בשמיכה.
“לילה טוב, בת'”, עניתי, מהרהר בדבריה על אדי.
לא זכיתי למענה. כנראה נרדמה כבר. התכסיתי גם אני ונרדמתי.
