דוויד מהורהר:
עוד איזה משב רוח עובר, גם אני וגם את מתרגלים לסיטואציה
הזו שאנחנו שקופים בחווית חיינו שעוברים ממש כמו דרך החלון,
בנסיעה מהירה ואין לנו יציאה-
כמה אנחנו חסרי דיעה או משקל כשאנחנו נעים כמו שני עצמים
בחלל גם אנחנו כלולים במשוואה-
לוקחים חלק בנטל הכללי וכח המשיכה, מבקשים קצת להאט
ולעצור
כמו מכונית חונה רק לא להתנגש.. באיזה חלון..ראווה באכזבה..
ורק את שלי!
דוויד-צריך למלא את החנות, דולי, חסר סחורה..
דולי- מה אתה רוצה להביא..
דוויד-תביא.. העיקר שיהיה משהו עכשוי..
כן, תביא מה שנראה לך.. לא צריך להיות נביא..
דולי- צא מזה, למה אתה ככה, עצבני..
דוויד-באמת קשה לי עם כל הלקוחות הקשים האלה..
כן, אני בקושי נושם מרוב
לחץ. באמת דולי אמנם אני נראה לך אדיש,
נושם כמו אדית פיאף תמיד עם סיגריה- פוף פף ועף העשן
כמו ענן ומתעגל יפה יפה..
לא אני ממש לא שחקן כזה,
שיכול להעיף את הקהל לחלל..
דולי-טוב אתה לא ממש שחקן סטנד אפ קומדי.
דוויד-כן בדיוק למרות שאני יכול לייעץ בסגנון ותדמית- שרוולים
וכפתורים, כאילו שמבחינתי הכל פתיר..
אלא שבזמן האחרון כאילו נפל לי הכפתור.. של הבטחון
ואני מתבייש לעמוד ככה בחלון ראווה..
שההצגה מתחילה.. ואני כזה חסר תגובה..
דולי- מה אתה עושה לי הצגה, אמרתי לך זה הכל רק עניין של גישה
והגשה..ומשחק אמין.. אז תאמין.. תפסיק לפחד!
מי אני ומה אני..
מה הולך כאן? האם אני שחקן ראשי בעל-כורחי, בסרט הזה, או שאני בעצם רק
ניצב על הסט? או רב ניצב.. אבל על הסט?
האם יש בכלל מי שירצה להקשיב לטקסטים שלי..
או שאני מדבר לעצמי.. אולי אני צריך ללמוד לשתוק!
האם יש לי פרצוף תיאטרלי או שלא.. ואני קצת חי בסרט..
אבל מה יש פה בעצם לשחק? להעמיד פנים?
ולמה עושים לי כאלה פרצופים, כאילו מואסים בי,
מן סלידה כזו באף סולד, מה? זה בגלל הסחורה הסינית
או בגללי?
אני מרגיש כמו שחקן שנתפס לו שריר בלתי רצוני,
כמו זבן כזבן שכזה..
החנות ‘מלבישה’ אותי ‘ומאכילה’ אז מה לעשות..
אני כמו דג באקווריום.. שבוי בקונספירציה..
שלומי נכנס אני מכיר אותו..
דוויד- שלומי, מה שלומך?
שלומי-שלומי טוב, אני מחפש ג’קט נחמד, קצת להתחדש
אולי גם קסקט..
דוויד-כן זה יתאים לך לשנות מעט
את ההרגלים להתחיל מחדש לעשות
כושר להתעניין ב.. כנראה שאתה מחפש דרך לחזור למקור האנרגיה שלך..
שלומי-לא, לא נראה לי..
דוויד- שלומי, לא צריך תמיד להגיד לא, לא זה לא יפה, זה ממש
לא חינוכי ..
תראה, יש חולצה עם צוארון זקוף, זה מאוד מעודד.. את
העמידה בגיל העמידה.. צריך לדעת גם להגיד כן לפעמים.
אתה הרי כבר כמעט בגיל של פוליטיקאי זקן..
תראה את זה, איך זה מרגיש? זה קולע בול.. לדעתי..
אתה צריך להבין את עצמך יותר- מה אתה רוצה מעצמך?!
קודם תכפתר את החולצה, תתמודד עם המציאות הפנימית..
שלומי-כן, אני מנסה להפנים אני כבר לא ילד.. צריך שתהיה לי קצת
נוכחות..
דוויד-יפה, אז זה חשוב לך.
שלומי- כן, בכבוד שיראו אותי ככה לא כמו זקן..
מה נשאר לי ללבוש.. אוברול כזה של פעם?!
דוויד- עזוב אותך משטויות! הגיל זו שאלה נצחית.. תנסה רק להרגיש
שאתה לא מתבייש שאתה קיים! לא, מה פתאום אובראול?!
זו אדישות על הכל..
שלומי-כן, ממש שקר קיומי, זה ציפוי דהוי..
דוויד- כן, בודאי..אתה לא פנטומימאי.. אתה פשוט
צריך משהו יפה..
תמדוד מכנס חום בהיר משהו נדיר..
דוויד- כן, מה אתה אומר?
כן אתה רואה, זה חשוב –
להחזיר את זכות הבחירה,
אני נרגש מאיך שאנשים מתעניינים
ושוקלים ומודדים.. זה מראה על אזרחות טובה
ובריאה!
בגוף וביגוד נאה.. כאילו מבקשים לעוף על זה.. להתלבש על זה..
מחשבה חיובית..
כן, יש תחושה בריאה כזו כשמסתכלים בבגד חדש ומציצים
במראה לראות רק שהכל בסדר.. שאנחנו כאן.. עדיין.
בלבוש ונפש..
דוויד- כן אדוני, מה אתה אומר? יש לנו בגדים מכל הקשת הפוליטית..
שלומי- עזוב אותך מפוליטיקה..
דוויד- טוב, סליחה אדוני אני לא מעודד אותך לדבר פוליטיקה
כלומר אני לא מעודד אותך לזה אבל אתה יכול להבליע דעתך
כשאתה נראה מתלבט לכאורה בין השרוולים ימין ושמאל..
אתה יכול לשחרר קצת מידע..
שלומי- באמת דוויד החלטת לשגע אותי ושאני צריך לרוץ לכנסת..
דוויד- אני אומר את זה מתוך קירבה ולא משנאה.. אבל קודם תאהב
את עצמך.. אתה מבין, לא, סליחה שאני מכניס קצת פילוסופיה..
פשוט אני במבוכה עם עצמי, סליחה.. כי אתה בטח צריך להתאים
את עצמך למציאות לא.. אז תלמד לבחור זה תמיד משתנה וצריך
להתגמש.. זו האופנה.. טוב , אם אתה לא בעניין
לא צריך לדבר על זה.. אתה מבין פשוט יש לי כזאת מן דודה,
סליחה שלומי, זה בלתי רצוני..אני נכנס לתפקיד הזה
המעוות עם כל הגוף.. לא יודע מה קורה לי..
