לפני שנים רבות, מעבר להרים רחוקים, מעבר למישורים ירוקים שאין להם סוף, לנהרות צלולים כבדולח ולעמקים שהתמלאו בניחוחם המתוק של פרחי הבר, שכנה ארץ קסומה ושמה ארץ הסוסים.
זו הייתה ארץ שבה חיו רק סוסים. בכל בוקר דהרו הסוסים לצד השמש העולה על פני המישורים הרחבים. במשך היום שיחקו במרעה הירוק, וכאשר ירד הערב, היו העדרים מתאספים למרגלות ההרים כדי לנוח יחד.
בוקר אביבי אחד, יפה במיוחד, נולד סייח קטן שלא היה דומה לאף סייח אחר. כל הסייחים האחרים היו שחורים, חומים, ערמוניים, זהובים או מנומרים, אבל הסייח הקטן הזה היה לבן כולו, לבן כמו השלג הראשון שזה עתה ירד.
ברגע שאמו ראתה אותו, היא חייכה אליו מכל הלב.
— אתה יפה כמו השלג הראשון של העונה, אמרה ברוך.
— אקרא לך צַסְחָן.
הימים חלפו, וצַסְחָן גדל והפך לסייח יפה עוד יותר. רעמתו הלבנה והרכה התנופפה בעדינות ברוח, ובאור השמש נצצה בגוון כסוף ועדין. בכל ארץ הסוסים לא היה אפילו סוס אחד שנראה כמוהו.
לא חלף זמן רב, וצַסְחָן החל להאמין שהוא שונה מכולם.
— אני הכי יפה.
— אני הכי מיוחד.
— ואם אני הכי מיוחד, סימן שאני גם הטוב מכולם.
ככל שהאמין בכך יותר, כך החל להשוות את עצמו לכל דבר שהיה לבן כמוהו.
יום אחד הרים את ראשו אל העננים הלבנים והרכים ששטו בנחת בשמים.
— גם אתם לבנים בדיוק כמוני! קרא בגאווה.
— בואו נראה מי מאיתנו מהיר יותר!
מבלי להמתין לתשובה, הוא זינק קדימה ודהר בכל כוחו על פני המישור.
הרוח נשאה את העננים רחוק יותר ויותר, אך צַסְחָן לא היה מוכן לוותר. הוא המשיך לדהור אחריהם בכל כוחו.
כעבור זמן קצר נעלמו העננים מעבר לאופק.
צַסְחָן קימט את אפו וחייך בביטחון.
— אני בכלל לא הפסדתי! אמר בגאווה.
— הרוח היא שעזרה לכם לעוף מהר יותר. אני רצתי ככה לגמרי לבד. אני לא צריך שהרוח תעזור לי.
ככל שחלפו הימים, כך גדלה גם גאוותו, עד שלבסוף השתכנע שאין בעולם דבר שאינו מסוגל לעשות.
יום אחד, בעודו משוטט רחוק יותר מאי פעם, הגיע צַסְחָן אל קצהו של יער שקט.
בין העצים הסתתר אגם יפהפה. מימיו היו צלולים כל כך, עד שנראו כמו זכוכית מלוטשת. כאשר הרוח ליטפה בעדינות את פני המים, נצנצו עליהם אדוות קטנות כמו כוכבים זעירים באור השמש.
באותו רגע החליקה להקת ברבורים לבנים בשלווה על פני האגם. נוצותיהם הלבנות זהרו על רקע המים, וכל תנועה שלהם נראתה כמו ריקוד קסום.
צַסְחָן עמד בלי לזוז. הוא פשוט לא הצליח להסיר מהם את מבטו.
״גם הם לבנים… בדיוק כמוני,״ חשב לעצמו. ״אם הם יודעים לשחות כל כך יפה… בטוח שגם אני יכול. ואולי אפילו טוב יותר.״
ומבלי לחשוב פעמיים, פסע הסייח הקטן אל תוך מי האגם.
הברבורים הבחינו בו מיד ומיהרו לעברו.
— עצור, סייח קטן! קרא אחד מהם.
— אל תתקדם עוד. המים נעשים עמוקים הרבה יותר.
ברבור אחר הביט בו בדאגה.
— אתה לא יודע לשחות.
אבל צַסְחָן רק הניד את ראשו וחייך בביטחון.
— למה לא?
— אני לבן בדיוק כמוכם. אם אתם יכולים לעשות את זה, גם אני יכול.
הוא התעלם מאזהרותיהם והמשיך להיכנס אל תוך האגם.
בהתחלה הגיעו המים עד ברכיו. כעבור עוד כמה צעדים הגיעו עד בטנו. ועוד כמה צעדים… והמים כבר הגיעו עד צווארו.
אבל צַסְחָן כלל לא פחד. להפך. חיוך מלא גאווה התפשט על פניו.
״אני שוחה ממש כמו הברבורים,״ חשב לעצמו.
אבל הוא כלל לא שחה.
הוא החל לשקוע.
עוד לפני שהבין מה קורה, רגליו כבר לא נגעו בקרקעית האגם. המים העמוקים סחפו אותו עוד ועוד אל לב האגם, הרחק מן החוף.
רק אז אחז בו הפחד. הוא נאבק בכל כוחו כדי להשאיר את ראשו מעל פני המים, אך מים חדרו לפיו ולאפו.
— הצ… הצילו…!
הוא ניסה לקרוא, אך רק בועות קטנות עלו אל פני המים.
בלי להסס אפילו לרגע, מיהרו כל הברבורים לעזרתו. שני ברבורים תמכו בו בכנפיהם, בעוד האחרים דחפו אותו בכל כוחם, עד שלבסוף הצליחו להביא אותו בבטחה אל שפת האגם.
צַסְחָן נשכב על הדשא כשהוא מתנשם בכבדות. לבו הלם בחוזקה, וכל גופו רעד.
לאחר כמה רגעים פקח את עיניו באיטיות.
הברבורים עמדו סביבו בדממה. לא היה בעיניהם אפילו שמץ של כעס. רק טוב לב… ודאגה.
צַסְחָן הרכין את ראשו בבושה.
לאחר שתיקה ארוכה לחש לבסוף:
— אני… לא מבין.
הברבורים הביטו בו בסבלנות.
— כולנו לבנים, אמר בקול שקט.
— אתם שוחים כל כך יפה…
— אז למה אני לא הצלחתי?
לרגעים אחדים השתררה דממה.
ואז פסע קדימה הברבור המבוגר ביותר. הוא הניח בעדינות את כנפו על כתפו של צַסְחָן וחייך אליו ברוך.
— סייח קטן ויקר, אמר בקול שקט. להיות יפה… אין פירושו שאפשר לעשות הכול.
צַסְחָן הרים אליו את מבטו.
— אבל… כולנו לבנים.
הברבור הזקן חייך.
— נכון. גם הכותנה לבנה. גם העננים לבנים. וגם אנחנו.
הוא השתתק לרגע והמשיך.
— אבל מעולם לא ניסינו להתחרות זה בזה.
— למה? שאל צַסְחָן בשקט.
הברבור חייך בחום.
— מפני שלכל אחד מאיתנו יש מתנה משלו… ודרך משלו.
הוא פרש את כנפו לעבר מי האגם הצלולים.
— אנחנו נולדנו לשחות. ואתה נולדת לדהור על פני המישורים כמו הרוח.
צַסְחָן הקשיב בשקט, בלי לומר מילה.
הברבור הזקן נשא את מבטו אל העננים הלבנים שריחפו בשלווה בשמים.
— העובדה שלכולנו יש אותו צבע אינה אומרת שנועדנו לאותו גורל, צַסְחָן הקטן.
לכל דבר בעולם הזה יש המקום שנועד לו. ושם… הוא במלוא יופיו.
צַסְחָן השפיל את מבטו אל מי האגם. במים הצלולים השתקפה דמותו של הסייח הלבן. לראשונה בחייו הוא באמת הבין.
הוא לא היה ברבור. הוא היה סוס.
אולי צבעו היה זהה לשלהם… אבל כל אחד מהם נולד לחיים אחרים.
צַסְחָן הרים את מבטו אל הברבור הזקן. עיניו היו מלאות הכרת תודה.
הוא חייך בעדינות.
— תודה.
— עכשיו אני מבין.
הברבורים חייכו אליו בחום ופרשו בעדינות את כנפיהם.
זמן קצר לאחר מכן יצא צַסְחָן לדרכו הביתה.
בדרכו ראה שוב את העננים הלבנים שטים בשלווה בשמים. לא מזמן עוד היה מזמין אותם לתחרות ריצה. אבל הפעם הוא רק חייך.
— אתם שייכים לשמים…
— ואני שייך למישורים.
— כולנו מאושרים באמת במקום שאליו אנחנו שייכים.
בלחש המילים האלה החל צַסְחָן לדהור על פני המישורים הירוקים, מהיר כמו הרוח.
ומאותו היום הוא מעולם לא השווה את עצמו לאחרים. במקום זאת, הוא מצא שמחה במה שנולד לעשות.
לא חלף זמן רב, וכל הסוסים בארץ הסוסים הבחינו בשינוי שחל בו.
הסייח הקטן שפעם היה בטוח שהוא מיוחד יותר מכולם, גדל והפך לסוס טוב לב, צנוע ותמיד נכון לעזור לאחרים.
אולי הוא לא היה הסוס המהיר ביותר. ואולי גם לא החזק ביותר. אבל הוא היה אחד הסוסים האדיבים ביותר בכל ארץ הסוסים.
מפני שלמד אמת חשובה.
בין אם אתה אדם…
ובין אם אתה בעל חיים…
לכל אחד יש מקום שבו הוא באמת שייך.
ושם…
הוא הכי יפה.
