תחושת דחיפות עמומה ניערה אותי בבוקר משנתי.
מיהרתי אל ארון התמרוקים בציפייה דרוכה.
הוא אכן היה שם, מונח במקומו על בקבוק מי הגילוח שלי.
במרכז הדף הודפסו המילים:
“פתור חידתי”
ובצדו השני הופיע נוסח החידה החדש.
שיננתי את החידה כפי שנהגתי עם הקודמת, והחזרתי את הדף למקומו.
כשנכנסתי למטבח ציפה לי כתב נוסף – הפעם מבת’.
“קארו שלי,” נאמר בו, “הייתי חייבת לצאת מוקדם כדי להחזיר את התיקים למשרד. השארתי את האוכל במקום הרגיל. מקווה לחזור עד שש. תהיה ילד טוב. אוהבת אותך.”
אין סוף לתיקים האלה…
מחצתי את הנייר והשלכתי אותו בכעס לסל האשפה.
אולי עדיף כך, עלתה בי המחשבה; הרי הדבר ייתן לי שהות רבה יותר להתעסק בפתרון החידה, שנראה לי די מסובך.
המקום שבו הגעתי לריכוז גבוה היה, כמובן, חדר העבודה שלי. לקחתי קנקן מיץ פירות משומר שמצאתי במקרר – באדיבות אשתי – וניגשתי למלאכת החשיבה.
אולם לרגעים ארוכים לא מצאתי כל נקודת-אחיזה.
ואז התחלתי בניתוח החידה מבחינה לוגית. ידעתי שזה חלקה השני של החידה מאתמול, ולכן סביר שהפתרון מסתמך בדרך כלשהי על התשובה לחידה הקודמת.
“היא תובילך נכון…” שחזרתי בראשי את המשפט הראשון. אם ממשיכים את הרעיון של החידה מאמש, האם הכוונה ל… בוגדת?
ודאי. הטיה פשוטה של זכר ונקבה. אך מה עם שאר החידה?
“הפתרון, ראשון ואחרון, יובילך לאבדון…”?
חשתי שהתשובה קשורה למילה עצמה. “בוגדת”…
ראשון ואחרון…
הפתרון חדר את ראשי כמו חץ מלובן.
ראשון ואחרון. האותיות! האות הראשונה והאחרונה במילה “בוגדת” נתנו את הצירוף…
בת’!!
האותיות נעמדו מולי בבהירות מבעיתה. המלים מתלכדות מעצמן מול עיניי.
הפתרון המלא היה: בת’ בוגדת!
אלוהים אדירים… זה נכון?
יד קרה מחצה לי את הלב באלם משתק, וכל מחשבה שהייתה בי קפאה במקומה.
ואז פילח את ראשי הקול מהחלום.
האמת
הקול…
הוא הבטיח לי את האמת אם אפתור נכון.
האם זו האמת? האם בת’ בוגדת בי?
האם בת’ בוגדת בי?…
יש רק דרך אחת לגלות את האמת!
ההחלטה גמלה בלבי.
מחר, כשתצא לעבודה, אעקוב אחריה.
אני חייב לדעת!
למרבה האסון, נשתכח ממני לחלוטין החלק האחרון של החידה.
