1

הקודים של האולפנה

המסדרונות של האולפנה לא היו דומים לשום דבר שחני הכירה. בסמינר שבעיר הכל היה אחיד, שקט, בצבעי שחור לבן. כאן, המסדרון היה סערה של צבעים וקולות. בנות הלכו עם חצאיות ג’ינס ארוכות ופרומות בקצוות, סווטשירטים ענקיים מעל חולצות תלבושת, וריח חזק של בושם מתוק התערבב בריח של דפי מחברת חדשים.

חני נצמדה לגפן, מרגישה שהלובוש התמידי והצנוע שלה זועקת “זרה”. הן עמדו ליד הלוקרים כשחבורה של בנות נעצרה לא רחוק מהן. חני זיהתה אותן מיד – אלו היו הבנות מהסיבוב בערב שבת.

אורי עמדה במרכז, נראית שונה בבגדי האולפנה. החולצה שלה הייתה חצי בחוץ, השיער הבורדו שלה אסוף בקליפס גדול בצורה “זרוקה” אבל מכוונת היטב, מלא עגילים ותכשיטי כסף תיק צד גינס רחב ומעליו חצאית מיני שחורה ובנוסף בלנסטון להשלמת הלוק  . היה לאורי  יופי טבעי והיא נראתה כאילו המקום הזה שייך לה. לצידה עמדו נעמי ואבישג ,נעמי  “נעמי שגם נראת וייב קיבוצניקית עמק חפר יופי טבעי של שמש שיער חום בהיר ושופע עם נגיעות של סאני , עור שזוף אבל לא מהטבעי ועיניים ירוקות וחמות, שלובשת את חולצת חולצה של בילבונג ונעלי טבע וכמובן לידה שנשענת על הלוקרים באמצע טיקטוק, אבישג שלובשת חולצת מחשוף צמודה מדי  אבל איכשהו עדיין תקינה חצאית מקסי שחורה צמודה שיער בלונד צבוע, תוך כדי שהיא משחקת  בריסים עם הציפורניים האדומות הבולטות שלה תוך כדי שהיא בוחנת את העוברות והשבות.

פתאום, העיניים החמות של אורי ננעלו על חני. חיוך רחב נפרש על פניה והיא התקדמה לעברן בצעד בטוח.

“היי!” היא אמרה בהתלהבות שגרמה לחני לקפוץ מעט במקום. “תגידי, את זאת שעברת במקרה למושב שלנו? ראיתי אותך בשישי!”

חני השפילה מבט, מורידה את קצה השרוול שלה. “כן… עברנו לפני שבועיים,” היא ענתה בביישנות כמעט לוחשת.

“די, איזה יופי! בואי, תכירי, גם אנחנו מהמושב,” אורי לא חיכתה להזמנה וסימנה לחברות שלה להתקרב. “אני אורי, זאת נעמי, והפרצוף החמוץ שם זו אבישג.”

נעמי חייכה בחמימות, נראית באמת שמחה על הפנים החדשות. אבל אבישג נשארה לעמוד במרחק של צעד, מצמצמת את עיניה המאופרות בכבדות. היא סרקה את חני מלמעלה למטה – מהתסרוקת המוקפדת ועד לגרביים הלבנים.

“היא נראית… שונה,” פלטה אבישג בשפיטה שלא ניסתה אפילו להסתיר. היא פנתה לאורי בחצי לחישה: “היא ממש דתייה, אורי. את בטוחה שהיא קשורה אלינו?”

השקט שנוצר היה מביך. גפן זזה באי-נוחות לצידה של חני, נקרעת בין הרצון להגן על חברתה החדשה לבין החשש מהחבורה הדומיננטית של אורי.

חני הרגישה את הלחיים שלה בוערות. היא רצתה להיעלם, לחזור לעיר, למקום שבו אף אחד לא בחן את מידת הדתיות שלה לפי הסטייל של החצאית. אבל אז היא הרימה את המבט וראתה שאורי לא מתרגשת מאבישג. אורי רק גלגלה עיניים וחזרה להסתכל על חני בסקרנות,

 העשן שבין העולמותהשיעור השני של היום הרגיש לחני כמו נצח. הקירות של הכיתה סגרו עליה, והקול של המורה לתושב”א נשמע כמו זמזום מרוחק. היא ניצלה את הרגע שבו המורה פנתה ללוח, החליקה החוצה מהדלת המסתובבת וחמקה למסדרון השקט. היא רק רצתה לנשום.

היי, פוקי!.”

זו הייתה אורי. היא נראתה קצת אחרת מהבוקר, משהו במבט שלה היה רך יותר, פחות “הצגתי” ליד החברות שלה. “עזבי אותך ממה שאת לא עושה עכשיו,” אורי אמרה בחיוך מממזרי, “בואי איתי.”

לפני שחני הספיקה להסס, אורי כבר משכה אותה לכיוון גרם המדרגות האחורי, זה שמוביל למדרון הדשא שמאחורי המבנה הישן של האולפנה. הן התיישבו על הדשא היבש, רחוק מהעיניים של המורות.

אורי שלפה סיגריה, הציתה אותה, ואז פנתה לחני. “אז ספרי לי,” היא אמרה, והפעם זה לא היה פלירטוט זול אלא סקרנות אמיתית. “מה ילדה יפה כמוך  עושה במושב של משוגעים כמונו? איך שם? באמת כולם הולכים שם עם לבוש ארוך גם בקיץ?”

חני הרגישה איך המתח שלה מתפוגג. היא התחילה לענות, בהתחלה במילים קצרות ואז בסיפורים. היא סיפרה לה על הסמינר הנוקשה, על התחושה של להיות “עוד אחת” בבית עם כל כך הרבה אחים, ועל השקט שהיא כל כך אוהבת. אורי הקשיבה לכל מילה, שואלת שאלות על האחים שלה, על אמא שלה, ועל איך זה מרגיש לעבור פתאום לעולם שבו הכל מותר – לפחות למראית עין.

“אז את בעצם סוג של מורדת שקטה, אה?” אורי צחקה כשחני סיפרה לה שהיא תמיד חלמה שיהיה לה חדר לבד.

“אני מניחה שכן,” חני ענתה בחיוך קטן ומבוייש.

אורי כיבתה את הסיגריה על האדמה. המבט שלה הפך שוב לאיטי ומרוכז. היא התקרבה לחני, המרחק ביניהן נמחק עד שחני יכלה להרגיש את החום שיוצא ממנה. “למרות שאת שקטה,” אורי לחשה בטון כמעט חושני, נמוך מאוד, “אני מרגישה שאני מכירה אותך עכשיו די טוב, לא?”

חני הרגישה דפיקות לב חזקות. הדיבור האיטי של אורי גרם לה להרגיש משהו שהיא מעולם לא חוותה – שייכות מיידית, חזקה. היא הייתה קצת מבוהלת מהעוצמה של אורי, אבל היא אהבה את זה. היא הרגישה מוגנת בתוך המבט הזה.

“רגע,” אורי המשיכה בלחש, “אז זה אומר שאנחנו חברות עכשיו?”

היא השתהתה שם עוד רגע, קרובה מאוד, בוחנת את התגובה של חני. ואז, בבת אחת, המתח נשבר. אורי התרחקה וצחקה צחוק חביב וקליל. “נכון,” היא קבעה בביטחון, קרצה לחני וקמה מהדשא. “יאללה, תפסנו מספיק שמש להיום. ביי, חני.” היא נופפה בידה בידידות והתחילה ללכת לכיוון הכיתות.

חני נשארה לשבת על המדרון, הלומה מהשיחה, מהשאלות, ובעיקר מהדרך שבה אורי גרמה לה להרגיש פתאום כל כך קיימת. היא צפתה בצללית של אורי מתרחקת, והחיוך שנשאר לה על הפנים היה של מישהי שמצאה, אולי לראשונה, מישהי להישען עליה  בתוך הבלגן .