בני ברק
טיפות הגשם נקשו על זכוכית החלון.
כן. חודש ינואר כבר התחיל.
בייאסה עמדה ליד חלון בית החולים והביטה החוצה, בגשם שמרטיב את הכול.
מתוך עובדי הניקיון של בית החולים הגדול בבני ברק נבחרו כמה אנשים לעבוד בבית חולים פסיכיאטרי חדש שנבנה בסמוך. בייאסה הייתה אחת מהם.
אישה ערבייה בשם סהא הייתה אמורה להגיע, להסביר לה את העבודה ולתת לה הנחיות, ולכן בייאסה עמדה שם וחיכתה לה.
בעודה מביטה מבעד לחלון, נשמע לפתע מאי־שם צליל עדין ומלודי של פסנתר.
היא נשבתה לרגע בקסמו של הצליל והביטה סביבה, ואז נזכרה פתאום היכן היא נמצאת והחלה לסקור את המקום.
— מאיפה מגיע הפסנתר הזה? אה, נכון… זה בית חולים פסיכיאטרי. אולי משמיעים כאן מוזיקה כזאת בכוונה?
חשבה לעצמה, בעוד המנגינה הרכה ממשיכה להישמע מקצה המסדרון הרחוק.
בייאסה הלכה בעקבות הצליל עד שראתה נערה יפהפייה, שנראתה כבת שמונה־עשרה או תשע־עשרה, יושבת ומנגנת בפסנתר.
הנערה לבשה שמלה, שערה השחור והארוך היה פזור, ועורה הבהיר ותווי פניה העדינים גרמו לה להיראות יפה במיוחד.
כשהנערה הבחינה בבייאסה, היא הפסיקה לנגן, נופפה לעברה בידה ואמרה:
— Hi!
בייאסה החזירה לה שלום.
הנערה קמה, התקרבה אליה, הצביעה עליה באצבע ושאלה:
— You Korean?
עוד לפני שבייאסה הספיקה לענות, היא המשיכה בהתלהבות:
— Oh! I love Korea. I love BTS. You know BTS?
בייאסה השיבה:
— Yes. Of course. I know BTS.
הנערה שאלה:
— You love BTS?
ובייאסה ענתה:
— Yeah, sure. Everyone loves them.
באותו רגע מישהו קרא לבייאסה מאחור, ולכן היא רק אמרה:
— Bye!
והלכה משם.
היא לא הקדישה לכך מחשבה רבה באותו רגע, אבל הספיקה לחשוב על הנערה:
“אולי היא עובדת בבית החולים? אבל היא לא צעירה מדי בשביל להיות עובדת כאן?”
מי שקראה לבייאסה הייתה סהא.
— את תעבדי בקומה הרביעית.
אמרה לה, הובילה אותה איתה, פתחה דלת עם קוד ונכנסה פנימה.
היו שם חדרים רבים, אך כמעט שלא נראו אנשים.
בייאסה התחילה לעבוד.
ככל שעבר הזמן, מטופלי המחלקה החלו להגיע בזה אחר זה.
בייאסה עברה מחדר לחדר וניקתה, עד שנכנסה לאחד החדרים ולא האמינה למראה עיניה.
על המיטה שכבה אותה נערה שפגשה בבוקר, עם טאבלט ביד, וצפתה בסרט.
כן.
הנערה הזאת לא הייתה עובדת במקום.
היא הייתה מטופלת.
בייאסה הייתה מופתעת מאוד.
כי כשאנחנו שומעים את המילים “מטופל בבית חולים פסיכיאטרי”, אנחנו נוטים, מבלי לשים לב, לדמיין מראה מסוים.
אבל הנערה הזאת שברה לחלוטין את התמונה שבייאסה יצרה לעצמה.
היא נראתה רגילה לחלוטין. גם הדרך שבה דיברה וצחקה לא נתנה שום רמז לכך שהיא מתמודדת עם קושי כלשהו.
מאותו רגע התחילו להתרוצץ בראשה של בייאסה כל מיני מחשבות.
“מוזר… למה שיביאו נערה שנראית לגמרי בסדר ויאשפזו אותה כאן?”
היא תהתה שוב ושוב.
עד מהרה המחשבות שלה כבר הפליגו הרבה מעבר למציאות והפכו לדמיון של ממש.
ומה אם הנערה הזאת היא בת יפהפייה למשפחה עשירה?
יורשת של הון עצום.
אולי קרובי המשפחה שלה רוצים להשתלט על הכסף שלה, ולכן גרמו לכולם להאמין שהיא מתמודדת עם מחלת נפש ואשפזו אותה כאן.
ואז בייאסה עצרה לרגע ואמרה לעצמה:
— וואו, בייאסה! זה רעיון מעולה לסיפור. אני חייבת לכתוב את זה!
היא הוציאה את פנקס הכיס שבו נהגה לרשום את ענייני העבודה והתחילה לכתוב:
“מדינת ישראל.
כן. את הנערה מאשפזים בבית החולים.
האנשים שעשו זאת בטוחים שהם ביצעו את התוכנית שלהם בצורה מושלמת, אבל יש דבר אחד שהם לא לקחו בחשבון…
בדיוק אז מתחילה לעבוד בבית החולים מנקה מונגולית אחת, והיא זו שתעזור לנערה…
האישה המונגולית תשמע ממנה את האמת, תחקור הכול לבדה ולבסוף תחשוף את האמת כולה.”
בייאסה התלהבה כל כך מהרעיון שצץ בראשה, שלאחר שסיימה לרשום הכול החליטה לחפש את הנערה ולשאול לשמה.
אחרי שחיפשה זמן מה, היא מצאה אותה.
הנערה עמדה עם אביה ואמה, צחקה איתם ושוחחה עם הרופא.
בייאסה עמדה והביטה בהם, ואז עלתה בראשה מחשבה אחרת.
“לפעמים אנחנו מדמיינים, מבלי להיות מודעים לכך, שהכאב של אדם חייב להיראות על פניו. אבל אי אפשר באמת לדעת מבחוץ מה מתחולל בתוך אדם.”
אחרי שחשבה כך, בייאסה התרחקה משם מבלי לשאול אפילו לשמה של הנערה.
בערב, כשישבה בבית וכתבה על מה שקרה באותו יום, בייאסה חייכה לעצמה כשנזכרה בקריירה שלה כחוקרת וכמצילה — קריירה שהסתיימה עוד לפני שהספיקה להתחיל.
כתוב תגובה
