רציתי להפנות כוחות לסייע לעובדת הצעירה וחסרת הנסיון, קופאית חדשה
ושאפתנית.
-“תקשיבי, באמת יש לך כשרון לארבע שפות.. אז את יכולה לסייע לנו מאוד
עם הלקוחות!”
-“כן אני רצינית אני אוהבת לעבוד ולתמוך בי כלכלית בלי תמיכה חיצונית”
-“כן את נשמעת רצינית..”
-“בשום פנים ואופן אני לא מוכנה לותר על הסיכוי להתקדם..זה נראה הגיוני
שגם לי יש מילה בכל נושא כמו למנהלים”
-“כן בודאי, יש לך זכות מלאה תמלאי טופס בקשה לקידום לסגנית מנהל
סניף. כן, חבל שתבזבזי את הכשרון אצלנו, יש לך הרבה יותר מה למצוא
בעצמך ולהוציא החוצה ממך.. תמצאי מקום מכבד במקום אחר ודאי זקוקים
למישהו כמוך שרוצה להתקדם לאנשהו פשוט אצלנו אין התקדמות כי זה
סניף קטן.. את מבינה זה רשום בסעיף קטן 9 ב ]”הקופאית לא תגדיל ראשה
יותר מדי”[ כי זה סניף קטן ואין מקום ליותר מדי החצנה של יכולות
ארגון ושירות וצריך להנמיך פרופיל. אין מה לעשות, זה כמו קייטנה
לפנסיונרים- כאן הלקוחות בגיל השלישי והעובדים מתנדנדים בין גיל
העמידה לגיל הישיבה כל היום ,בלי לעשות יותר מדי דאווין..
ככה זה- לפי התאוריה של דארווין האדם בא מהקוף. כלומר הוא היה מבקר
אותו בעבר והיה כפוף לו.. ואז הוא הזדקף והתגאה, מקף התבלבל, מקף
החליק על בננה.. ואז קיבל מכה וחזר להיות שפוף, אחרי גיל העמידה..
כמו במשל הידוע- צריך לחזור ולשבת, כלומר זה גיל הישיבה ואח”כ פרישה
וכו’
כן, את נשמעת רצינית בצורה הסטרית אבל אין מה לעשות ככה זה אצלינו,
ככה נקבע בישיבה אצל המנכ”ל- הקוף העצל שמסתכל מלמעלה ועושה לנו
צל..”
-“אבל אני רוצה לצאת מזה אני תקועה בתוך עצמי.. אין כאן יציאה? איך
מתקדמים אני לא מוכנה בשום פנים להשאיר את היכולות שלי ‘תלויות על
העץ’ כמו שאומרים..או להשאיר את הראש והיכולת, במכולת כלומר,
לא להוציא לאור כל מה שיש בי שבאמת יכול נורא לעזור..”
-“תקשיבי, זה יפה מצידך, אבל בתור קופאית כלומר אחראית משמרת
וקופה בעצמך את לא יכולה להיות יותר מדי זקופה.. תשבי, תרגעי..
תקפאי קצת על השמרים, לפחות לתקופה..”
-“איזו חוצפה והרי אני בתור אחראית קופה ראשית! אני לא מאמינה למה
שאני שומעת אני קפואה.. זה ממש הסתרה בתוך הסתרה של היכולות
האישיות שלי! מרוב שיערות לא רואים לי את הפנים!”..
