סימי וימי משחקים בכלי שבור,
מעבירים מכאן לשם פירור של בשר, שביב של מידע- להודיע בנביחה על משהו כמו- שאריות כרעיים,
חלקי סרטנים ודגים. הם שמחים בעצמם ובעצמותיהם, נובחים ומשחקים.
דני ודוד משחקים על חוף הים. פירורים של חול נדבקים לרגליהם. משכשכים ומגלים בכל פעם גל חדש.
עיניהם נסחפות, כמו השחפים, עד לעומק פנימה. וגופם צף בעמק המדומה כאילו חסר תחתית..
ובחוף מגדל החול נפל.. וימי הורס ובולע הכל וגם את הכדור שבפיו וסימי רץ אחריו..
אבל מה אכפת,
אני צף לעצמי.
קול זימזום באוזני.
כצדפה בחיוכה,
ורכיכה ללא כריכה. עצמתי עיניי, מזימות הזרמים נלחשות באוזניי.
דני ואני במים והמלח ,בינתיים, נזרה לי לעיניים, אני נלחם מול המדוזות השקופות. וצדפות שנהדפות כמו שושנת הים לכל הרוחות, בלי קול..
ונדמה לי שאני שומע נביחה עמומה,
אולי זה כלב ים
שמבקש גלגל הצלה-
שם בעומק לב הים?!
“על מה אתה חושב, דוד” דני שואל. ואין לי תשובה טובה. נשארנו בודדים יותר מכל בריה. שורצים על בטננו.
הים כמו נוטף, נוהם, נואם לנו מוסר.
דני מנפנף בידו וקורא “בוא נצא!”. -“רגע, רגע תקשיב! אתה שומע? כמו..
קול נביחה של כלב שמנסה לקרוא ללב הים שיחלץ אותו! שיחלץ אותנו!”..
הים מתנהל, כמו המגדל בחול שמוקם ושוב נופל..
גלים מלאים מזימות וחרושי קמטים,
מכשכשים בזנבות המים ולא בטוח מתי יתנפלו זה על זה, בחיבוק או בכעס..
על החוף המסעדות פתוחות מתמלאות בשר ודם.
על המזח כלבי הגישוש שמנסים להריח ליד הנמל, שם מצטברות ערימות של שאריות מאתמול.
דני ואני שוחים,
זה בצד זה עקב בצד אגודל,בקצף הגלים,בקצב שיעולים, נביחות, נשימות אנחנו הולכים ונמוגים. האורות נדלקים. הערב השכים. למה מחכים? לא ידענו איך לנוע- אם לאט או מהר, בגלגול הזה או באחר, על פני הים המלא, והירח חסר..
ורק הלב, ממשיך למלמל איזה שיר
אילם, עילג,
זה כמו כלב הים שביקש כל הזמן. כמו שיכור לגל שיבוא ויבלע ולא יבולע לו כל
וישטוף רק שיזכור..אותו.
מה הכיוון אף אחד לא יודע.
“דני אתה שומע, דני , דני, איפה אתה?!
הגלים נובחים ונובחים, מה זה אומר?”
-“מה זה אומר?!
זה סימי וימי וסירת הצלה..”
ואז חזרנו נוטפים בושה.
צעקתי לדני והוא לא ענה, דפקתי על זגוגית החלון השקופה. ודני הביט בי מתוך המכונית כמו דג, בעינו השדופה.
ועדיין שמעתי כמו רחש ‘משם’ שבאוזני המם. אני עומד על היבשה, ומקשקש מילים בטעם מלוח
וימי ליקק לי את היד לומר שהכל בטוח..
