ארץ ישראל למודת הסבל. מה לא נפל בחלקו של העם היהודי: גלויות, פוגרומים, גורל של זרים, ניכור נצחי. וגם כשחזרנו לארצנו, מלחמות בלתי פוסקות ופיגועים לא מאפשרים להירגע, פשוט ליהנות מהחיים. אבל זה עוד לא הכל. לא מספיק מבטים עקומים מהעולם, יש לנו גם אויבים מבפנים שלא ניתנים להכחדה ואני לא מדברת על הקפלניסטים… אלא על אורחים הבלתי קרואים, הערמומיים והדוחים שחודרים לביתנו.
לגבי המוצא שלהם – הטבע שומר על שתיקה. אולי הם צאצאים של פטרודקטילים או תוצר של הכלאה מוצלחת בין חייזרים. היצורים האלה זוחלים, רצים ועפים ובכך מפחידים את ילדי ישראל (וגם לא מעט מבוגרים) יותר מאשר המנהיג העליון של איראן. ולכושר ההישרדות שלהם יכולים לקנא כל גיבורי העל גם יחד.
אני בטוחה שכבר הבנתם במי מדובר. כמובן, בתיקנים אמריקאים המעופפים או פשוט “ג’וקים” בשפת העם.
משפחתנו יכולה להתגאות במעשי גבורה נגד מפרי הגבול המרושעים הללו.
קחו למשל את המקרה שבו רדפתי במשך עשר דקות אחרי “מיני-רחפן” חום כזה בכל הסלון עם שואב אבק אלחוטי. בסוף תפסתי אותו, הדבקתי מסקינטייפ על קצה השואב כדי לחסום את היציאה וחיכיתי שיתפגר. במשך כחמישה ימים הוא עוד פרפר שם מידי פעם עד שסוף סוף החזיר את נשמתו לאלוהי הג’וקים.
אבל הסיפור שאשתף היום עדיין מעורר בי סערת נפש קלה.
זה קרה בתחילת הקיץ, בערב שישי מאוחר ושקט. ברוך ישב במרפסת המקורה מול מחשב עם כוס יין וצפה בחדשות. לפתע קול חבטה עז להחריד הרעיד את הדירה, אחריה הגיעה חבטה נוספת ואז האחרונה – המוחצת מכולן.לא היה לי ספק: ברוך נאבק בג’וק שחדר לדירה וככל הנראה מנצח. הקשבתי למתרחש מחדר השינה, נרדמתי זמן קצר לאחר מכן וכשהתעוררתי שכחתי לגמרי מהתקרית.
בבוקר ברוך יצא למרפסת עם כוס קפה תוך שהוא שורק להנאתו, אך חזר מהר מהצפוי, ניגש אליי ושאל בלחש : “זרקת במקרה את הג’וק?”.
אז נזכרתי בהרפתקה הלילית. ברוך אישר שחבט בג’וק שלוש פעמים עם כפכף וראה במו עיניו איך מעוצמת המכה עפו לו כמה רגליים, כנף אחת והוא היה מעוך כמעט לחלוטין. אבל ברוך לא היה ברוך, אם היה רץ מיד להביא חתיכת נייר, אוסף את שיירי הג’וק ומוריד אותם באסלה.
ברוך נשאר נאמן לעצמו והחליט שיבצע את הפעולה הלא-נעימה הזו בבוקר, למה כל כך להתאמץ בערב שישי במהלך צפייה בחדשות (שגם הן, אגב, לא נעימות במיוחד).
אלא שבשבת בבוקר הג’וק לא נמצא במרפסת. היה כתם רטוב, כנף אחת וכמה רגליים זרוקות, אבל הג’וק כאילו התאדה.
“אתה הרי מבין,” אמרתי לו, “שאם הילדים יגלו שהוא נעלם, הלך עלינו. הם לא ירצו להישאר בבית, לא ישנו. תתאר לעצמך אילו צרחות יהיו פה. נצטרך לפנות את הדירה, אולי אפילו למכור…”. ברוך דמיין… והזדעזע. הוא התחיל להבין את מימדי האירוע. מה עושים? קודם כל העלמנו את כל הראיות מזירת הפשע. אחר כך סרקנו יחד ביסודיות את שטח המרפסת, אבל הג’וק – או ליתר דיוק, מה שנשאר ממנו – לא היה בשום מקום. הגענו למסקנה פה אחד שנקח את הסוד המשפחתי הקטן הזה איתנו לקבר.
בשבועות הראשונים אחרי המקרה אני סבלתי מסיוטים מקפיאי דם על זומבי עם מחושים שמשוטט בדירתנו בחיפוש אחר חלקי גופו האבודים…
עברו כמה חודשים.
בבקרים ברוך יצא למרפסת עם כוס קפה, בערבים עם כוס יין, החדשות בטלוויזיה הפכו לעגומות יותר ויותר ובסופו של דבר האירוע נשכח ונראה היה ששקע בתהום הנשייה.
יום אחד שאבתי אבק במרפסת, התעכבתי מתחת להליכון, הלוך ושוב, הלוך ושוב, כשלפתע משהו התגלגל ממש אל רגליי. התכופפתי כדי להסתכל מקרוב. לא ייתכן! זה היה הוא. מסתבר שהיצור חצי מת הזה זחל כחמישה מטרים עד שהגיע למכשיר הכושר שעמד בצד השני של המרפסת, הסתתר תחתיו והתפגר סופית ובאופן בלתי הפיך.
לשבריר שנייה (אני לא יודעת אם יש יחידת זמן קטנה מזו) אפילו ריחמתי על החרק האומלל הזה. אבל התעשתתי מהר ושאבתי את גופתו המיובשת אל מעמקי השואב.
נ.ב.
תודה מיוחדת לברוך שנשאר נאמן לעצמו. אחרת חיי המשפחה שלנו היו כה חדגוניים שהמוזה שלי מרב שעמום גם הייתה מוצאת את מותה מתחת לאיזשהו הליכון .
