כמו בלילה הקודם עמדתי באותו מקום, עדיין חסר יכולת לראות את הקרקע או את רגליי.
הערפל נותר כמו אמש, מגיע עד לגובה ברכיי. העץ המת ניצב איתן במקומו, ומעל – השמיים נראו שחורים וקודרים מתמיד.
הצינה היתה מטרד ממש, אך התעלמתי ממנה.
המתנתי, מצפה למתקפת הקול הרועם לעברי. זה היה משונה, אך כבר לא פחדתי. אפילו די השתוקקתי לשמוע את הקול הזדוני והמרעים של השטן.
ומיד השתאג האוויר סביבי.
“גדעון מילר! הפתרת חידתי?”
“כן,” צעקתי בתשובה מבלי לנסות להסתיר את שביעות רצוני. חשתי אף גאה בעצמי.
“מהו הפתרון?” תבע לדעת הקול הרועם.
הרוח עלתה והחלה שורקת באיום. על אף שבידרה את שערי, הבחנתי שהיא לא פגמה באחידותה של שמיכת הערפל האוורירית שרבצה ללא ניע.
כנראה שהתמהמהתי יותר מדי במתן התשובה – הקול עלה שוב, הפעם בלחש זדוני, מצווה.
“דבר!”
“התשובה היא בגימטריה,” נאלצתי לצעוק כדי לגבור על נהם הרוח. “שתיים, שלוש וארבע הן האותיות: בית, גימל ודלת, שיחד יוצרות את המילה ‘בגד’, שמשמעותה מעטה גוף.”
לקחתי נשימה קצרה והמשכתי.
“שש היא האות ו’, שאם נצרפה למקום הנכון נגיע לפתרון שהוא, כלשון החידה, דבר שיש להיזהר ממנו. כלומר: בוגד!” השלמתי בניצחון.
למשך רגעים אחדים השתרר שקט. גם הרוח חדלה משאונה. הכול דמם.
“נאה, בן תמותה!” השתאג האוויר לבסוף. “אך דבר עדיין לא תם. ישנה חידה נוספת! התוכל לפתור חידתי?”
שתקתי.
“חובה עליך לפתור חידתי! מוטב לך לשלש מאמצייך להגיע לאמת שתבריק את נשמתך!” הקול נשמע מאיים מתמיד. הרוח החלה הומה ומתערבלת בזעם מתעצם, ואני כמו שקעתי אל תוכה.
ואז הכול נעלם.
