החלום לא חזר.
לא הייתי שקוע עד ברכיי בערפל לבנבן, מביט בעץ שחדל לחיות ושמיים בצבע זפת מכסים אותי בקדרותם. ההפך מזה – שנתי היתה טפלה, חסרת חלומות.
כשפקחתי את עיניי רק התקרה הלבנה של חדר השינה עמדה מולי. עקרה ודוממת.
העמדתי פני ישן כששמעתי את רחש צעדיה של בת’. היא כבר היתה לבושה בשמלת השיפון הכחולה. האם היא לא מפוארת מדי לעבודה במשרד? חלפה המחשבה הטורדנית בראשי.
היא פסעה בשקט לחדר האמבטיה ושהתה בו מספר דקות; אחר כך נכנסה למטבח – כנראה כדי להשאיר לי פתק. לאחר רגעים אחדים היא עזבה, ושמעתי את דלת הכניסה נסגרת.
קפצתי על רגליי. לבשתי במהירות את החולצה והמכנסיים ונדחפתי לתוך נעליי. יצאתי בסערה מבעד לדלת, מבלי להתעכב ולנעול אותה.
פרצתי לרחוב בשעטה ועוד הספקתי לראות את מכונית הפורד, שהיתה שייכת למשרד שבו עבדה בת’, פונה בקרן הרחוב. הנעתי את האופנוע במספר חבטות נמרצות של רגלי וזינקתי אחריה.
נסעתי בעקבותיה לאורך רחוב ארוך ומעוקל, לבי נופל בתוכי. זו לא היתה הדרך למשרד שלה.
היא בטח שוב בתפקיד לא שגרתי, בדרכה אל אחד הלקוחות אולי… קיוויתי בכל מאודי שאכן כך.
התבדיתי במהרה.
הכרתי היטב את המקום אליו נסעה – הרחוב, הבניין. היינו בו פעמים רבות, בדירתו של חברי הטוב אדי. זה הוא שפתח לה את הדלת.
עצרתי את האופנוע במרחק בטוח מהם, הקסדה מסתירה את פניי, ומשאית ‘מק’ גדולה חצצה למחצה בינינו. ראיתי אותם משוחחים. צוחקים. ואז אדי כרך את זרועו סביב בת’ ונצמד אליה.
הם נכנסו פנימה. הדלת נטרקה.
זעם טהור הציף ושטף את כולי.
וכל הזמן הזה הם העמידו פנים כמתעבים זה את זו באופן פשוט מושלם!
נזכרתי במסיבה שבה השתכר אדי כהרגלו, ובת’ קראה לו “שיכור חסר תקנה” – לפני כולם, עיניה רושפות זיקים ירוקים, לוהטים מכעס.
איזו הצגה גדולה.
ואני, הבעל המקורנן והאידיוט – האחרון לדעת. דמיינתי אותם חבוקים במיטה וצוחקים לטיפשותי.
זה הזמן לפגוש את השטן.
האקדח היה דרוך, חבוי בחגורת מכנסיי.
השענתי את האופנוע על הרגלית וירדתי ממנו. החלטתי לגשת לדירת הניאופים ולגמור אותם.
ואז הדלת נפתחה. הם יצאו.
מיהרתי להסתובב על עקבותיי ולעלות חזרה על האופנוע.
האם הבחינו בי?
הם נכנסו לפורד – אדי במושב הנוסע, ובת’ לידו, מחייכת את חיוכה התמים והמצודד.
להמשיך אחריהם? או ש…
המכונית החלה לנוע, ואני אחריה.
עד מהרה יצאנו לכביש המהיר ולבסוף הגענו לעיירה אפרורית ומאובקת. המשכתי לעקוב אחריהם עד שנעצרו בחניון רחב ידיים, מלא עד אפס מקום במכוניות.
הם ירדו מהרכב ופנו אל שער גדול שהוביל לבניין מלבני. השלט על הבניין היה בזווית חדה אליי; קלטתי רק את סופו: “…ע״ש לאונרד רוי.”
הם התקרבו לשער הברזל שבמרכז הגדר הגבוהה.
זו ההזדמנות.
שלפתי את האקדח מהחגורה, הזנקתי את האופנוע, מאיץ לכיוונם. לא היה לי קושי לתמרן בין המכוניות החונות – המרווח היה מספיק.
תוך שניות הייתי לידם, בולם בחריקת צמיגים. הם הסתכלו בי, על פניהם הבעת תימהון.
הגבהתי את ימיני מבלי להתמהמה. לחצתי על ההדק שוב ושוב ושוב. רוקנתי את הכדורים בגופם!
שניהם קרסו לנגד עיניי. להבעת התימהון מצטרפים תדהמה וכאב מוזר בעיניים…
ניצבתי לשנייה מעליהם, מלא סיפוק.
ואז סובבתי את ידית התאוצה ומיהרתי להסתלק משם, קולות זעקה רודפים אחריי. חזרתי העירה, ריח של שריפה עלה מהצמיגים.
לא פניתי מיד לכיוון הבית. נעצרתי רחוק משם, על הגשר בקצה העיר. מתחתיו זרם נהר איתן שערוצו היה מלא תמיד. לאחר שווידאתי שאני לבד ואין איש שצופה בי, זרקתי את האקדח למים.
הוא נבלע מיד במים הצלולים, שלא השיבו לי מבט. האדוות התרחקו במעגלים מתעתעים. ולא נודע שבא דבר אל קרבם.
חזרתי הביתה.
