טעיתי שוב

פעם אמרתי, “זה הלב שיודע”,
הלכתי אחריו – לתוך שדה קרוע.
לא הקשבתי לסימנים על הדרך,
כאילו עיוור, כאילו בלי ערך.

שילמתי ביוקר על מה שלא ראיתי,
על כל שתיקה כשהיה צריך לצעוק.
הבטתי למטה – רק בורות פתוחים,
והידיים ריקות, הלב מתרוקן עמוק.

שנאתי איך נתתי לזה לקרות,
איך שיכנעתי את עצמי שזה פחות.
ולא נשאר הרבה חוץ מגעגוע
לשקט ההוא, לפני הסופה הקבועה.

אבל בתוך החור הזה שבלב,
יש עדיין פעימה – חלשה, אך שלמה.
כי גם אם נפלתי – שוב אקום מהשבר,
והאור בקצה עוד ממתין בסבלנות מעבר.