במטבח, על המדף, היה מונח פתק.
“יום הולדת שמח!” נכתב בו. “צפה להפתעה נעימה בערב. הבטחתי לא לספר, ואני שומרת את הסוד כבר זמן רב, וקשה לי נורא להתאפק. אני בטוחה שתשמח. אוהבת אותך.”
גברת! עשית לי את הפתעת חיי בשיתוף עם… קרעתי את הנייר בזעם לחתיכות קטנות, מעוכות, ופיזרתי אותן לכל עבר.
הו, אלוהים. ביום אחד איבדתי את שני האנשים היקרים לי מכל!
מדוע היתה חייבת לעשות זאת עם אדי?
נזכרתי בחידה. הרי פתרונה היה בוגד ובוגדת – אדי ובת’.
לעזאזל איתם, לעזאזל עם כולם!
הקולות החלו לזעוק בתודעתי. קולו של השטן לחש בארסיות: “את האמת… זו האמת! היא היתה זונה… היא זנתה עם חברך, הטוב בידידיך!”, וקולה של בת’, צוחקת וצוחקת… וקולו של אדי מצטרף לצחוקה…
די! די! מספיק!
אחזתי את ראשי ולחצתי בחזקה בשתי ידיי… הייתי חייב להפסיק את קולות הצחוק הנוראיים האלה. הייתי חייב!
חשתי ששפיות דעתי בוגדת בי… כולם בגדו בי… הוריי, ובת’ ואדי…
כולם…
מצאתי את עצמי ניצב מול ארון התמרוקים. פתחתי אותו כדי להוציא את הפתק מהשטן שהבטיח את האמת.
הוא אכן היה שם. הופיע עליו כיתוב מוארך באותיות מודגשות:
פתור חידתי
הפכתי את הדף.
הוא היה ריק. אילם.
בהיתי בו, חסר אונים.
בשארית כוחותיי קרעתי את הפתק לגזרים.
יצאתי מחדר האמבטיה וניגשתי בצעדים כושלים אל הטלפון ונקשתי את רצף המספרים…
“משטרה, שלום!” עלה הקול מן השפופרת והתערבל בקולות האחרים.
“אני… אני רוצה להודיע על נעדרת…” שמעתי את עצמי אומר.
מסרתי שם וכתובת.
הספקתי עוד למסור את שמה לפני שנדמו הקולות בראשי, ונדם גם כל הסובב אותי.
