החדר הסתחרר סביבי. הלולאה התהדקה באחת סביב צווארי והאוויר נחסם. כתמי אור ריקדו מול עיניי.
אבל במקום פניו המעוותות של השטן המגחך הופיעו מולי פני אדי. לא כפי שנראה ברגעיו האחרונים, מלא כאב ותדהמה, אלא כמו בימינו הטובים – מחייך, חם, קורן.
“אדי?!” ניסיתי לזעוק, אבל רק חרחור מחליא הצליח למלט עצמו מגרוני.
“מה יהיה איתך, גידי,” שמעתי אותו אומר. “לא שוב.”
ואז הדלת נפתחה בחוזקה. דויל פרץ פנימה, אחריו שני סניטרים. הם ראו אותי תלוי, רגליי בועטות באוויר, והזדרזו לפעול.
דויל אחז בי והרים אותי בכוח בעוד אחד הסניטרים חותך במהירות את החבל המאולתר. נפלתי על הרצפה בגרון בוער ועולם מיוסר שהסתחרר סביבי.
“מר מילר! מר מילר!” קרא דויל, כורע לידי. “אתה שומע אותי?”
נדתי בראשי בקושי, מחרחר ומשתעל.
אבל הייתי בחיים. למרות הכול, הייתי בחיים.
כשהתאוששתי מעט, הם הושיבו אותי על המיטה. דוקטור אלטמן הגיע תוך דקות, פניו חיוורים מדאגה.
“לעזאזל, גידי, למה אתה תמיד בוחר במוות?!” זעק אלטמן בייאוש, כשהוא ממהר אליי.
המילים הללו חדרו את ערפילי תודעתי והלמו בי בעוצמה של מכת ברק פראית בעלטה מוחלטת.
תמיד בוחר במוות…
הפתרון… ראשון ואחרון יובילך לאבדון…
הפתרון האחרון היה הבגידה הסופית בעצמי. אבל ברגע זה, תלוי בין החיים והמוות, הבנתי את מה שנעלם ממני עד לרגע האחרון כמעט…
השטן לא היה בחלומות. הוא היה בפתרונות. הוא היה בבחירות שעשיתי.
בבחירות שאני עושה עכשיו.
זכר דבריה של בת’ על אדי צף בראשי.
כדאי לו שיבחר בחיים…
לאדי, שכבר חרצתי את גורלו, זה כבר מאוחר מדי.
באשמתי.
אבל אולי לי זה עדיין לא מאוחר מדי.
באשמתי…
בקשה קטנה מאת המחבר:
כדי שגם קוראים אחרים יוכלו ליהנות מהסיפור כפי שאתם חוויתם אותו, אנא הימנעו מספוילרים בתגובות.
אשמח לקרוא כל מחשבה שתבחרו לשתף — קצרה או ארוכה. תודה שהקדשתם מזמנכם לקריאת הסיפור.
