בין צמחי המים מתרגשת נפשי להרפא , להשקות צמאה ולחדש שם פניה,
רווה נחת כעין שדופה. פניה תרחץ ואפה ינטוף כשמן פנינים, יבהיקו עיניים
וחלום ליבה יוגשם. שם. רברבי העשב יצופו וכל חלומותיהם יצחו ,שם, על
גדותיה תתעלה ותקום משנתה שבעת רצון במחזה הטל תנצנץ ותשובב..
יואל היה הולך בשדות מעתיק גופו משעל לשעל, עטוף בשתיקת גבעולים.
בין שורות הקש , הולך עד תום היום. הולך ונוקש על אבני השפה. כך היה
מרנין בליבו לנוכח האתגר. כלכך נהדר הוא עצם האתגר.. לראות את עצמיך
צומח עם כולם ומפריח כציפור.. אם רק תעבור בין עננים כאלה אפורים, מעל
קרום הארץ המתבקע.
בשתיקה מתוחה הוא היה הולך. נוטל גופו משתעל, נסרך ברגליו ואת סנדליו גורר..
כשלומיאל של החיים הקצת טובים, קצת רטובים, שלא ידע לשאת,
כך לפעמים בחורף העייף ,באיזה יום סגריר המסתנן, הצטנן המסכן, פרש ידיו כצומח-
עם כל השאר.
הוא הניח ראש על כר הדשא, ביקש לשאול- לעצור את העולם ולשאול למה?!
למה לעצור, לאן בכלל הוא הגיע עד עכשיו- הוא עוד לא הגיע למוטב..
לפעמים, הוא הרגיש כזה כשלון, כשרוני כמו חלזון שבלוני,
גמלוני ירקרק כזה עשבוני ותמהוני כמו גמל שלמה,
כזה חרקרק..
