התעוררתי לקול צלצול פעמון הכניסה. הייתי שכוב על רצפת הפרקט במטבח, בין קרעי ניירות קמוטים, כששפופרת הטלפון משתלשלת תלויה על החוט לצדי, משמיעה צפצופים מרגיזים.
הפעמון המשיך לצלצל בעיקשות – לא מרפה!
קמתי בכבדות וניגשתי לפתוח את הדלת. במפתן ניצבו ארבעה שוטרים, גבוהי קומה וקשוחים למראה.
“מר מילר?” שאל אחד מהם.
“כן, זה אני. היכנסו.”
הם פסעו פנימה, סוגרים את הדלת אחריהם.
“אני המפקח דריקס,” הציג את עצמו האיש ששאל לשמי. “נשלחתי לכאן כדי לעצור אותך לחקירה, מר מילר.”
“בשל מה?”
“בשל היותך חשוד ברצח אדי מופט ובניסיון לרצוח את אשתך, ביאטריס מילר,” אמר בקול לקוני. “אוקיי, ערכו חיפוש!” פקד על השוטרים שנלוו אליו.
אלה נפוצו מיד בין החדרים.
עד מהרה יצא השוטר שסרק את חדרי. בידיו אחז, בתוך מטפחת, את האקדח שלי, אותו השלכתי לפני שעות אחדות למימי הנהר!
הבטתי כמוכה כישוף בכלי הנשק בעודו עובר לידיו של המפקח דריקס.
“האם ירו בו?” שאל.
השוטר הנהן בחיוב.
“בסדר, מר מילר, אקריא לך כעת את זכויותיך…”
