פיצי פאבלו פיקאצ’ו  

פיצי פאבלו פיקאצ’ו                                              

פאבלו פיקאצ’ו המכונה פיצי (או להיפך) מנסה לצייר את עצמו כעין פרח מוזר , צבעוני וקפיצי  שפורח בצבעי השמן המשוח,  על בלוריתו העקשנית..  זה די פשוט למרוח כך לאורך ולרוחב ולגובה  עד לכובע, בניחוח גנים בוטניים פריחות שקדים ובוטנים. המכחול מלטף את פניו..כן ודאי, בכלל לא מסובך.. 

שם בגנים,  בין העשבים והאבנים בין הגדר החיה הדוחה זאבים-

 לכלובים הגדולים של האווזים. הוא משתדל לאזן את כנו ולהקשיב.. לקולות, שם הרוח נחסמת בגדר האבן החלקה, שמסביב לחלקת השדה. הוא מביט באיכר החרוץ שמביט בו חזרה,

ועושה לו פרצוף חמוץ-  כאילו הוא מחוץ לעניין שלו, בלי תירוץ מיוחד הוא חייב להסמיק מבושה, כן, יש משהו בביקורת הזו, צריך להביט לעומק הפרספקטיבה, כן, היא עדיין לא ברורה מספיק..

אבל, למה הוא לא שמח לקראתו.. הוא לא מבין שאני פשוט מנסה..זה מתסכל מה שהוא מסתכל ככה..

פיצי הוא אדם מאוד ספציפי,

 בתחומו יחיד במינו, אולי יש לו בעיה מסוימת בסיומת וגם קצת קושי ביחסיו עם הסביבה ,  זה הכל..    אבל הוא מתקרב (ככה הוא חושב) אל המטרה, גם אם בהילוך איטי כלשהו.. 

הגבעול הירוק שהוא מצייר, מתבדר בדרכו, מתפתל- בתזזית ומורת רוח.. הוא כבר מבקש לצווח!     

נע בתוכו איזה רצון להניע רגליו ולברוח כמו גלגל.. מי היה מאמין שאני כל כך תקוע!  במקום לפרוח.. 

הוא מביט בנחל העובר שם בקצה החורש והאהבה שנשפכת.. ואי אפשר לתאר את התחושה המשתפכת שהוא חש, כאילו הוא עצמו-

מתגלגל  במורד ,  לקול געש המים..

רצונו הגדול,  מזעזע את ענפיו ונימי נפשו.. והנה הוא, רושם עוד קו קטן, באורך כמה סנטימטר, קו  סנטימנטלי שמציין את תחושתו כי יש לו  תקווה עדיין..

בודאי, יש לו עוד תקווה.. הוא רושם לו פרפר שרוצה להתפרפר מפה מהר.. ומצייץ לו שם ציפור בקצה המקור החד ותחת רגליה- דג..    אני דג, אני ציפור,

 אני עף וגם שוחה לאחור, אני צל על ההר! 

זה לא מה שנדמה לי, זה באמת אני,  הוא חושב..

בינתיים, גבעולים בקמה כאילו מתקוממים מולו- הם מתייבשים 

ברוח הקודח, הוא שומע את צעקתם החרישית ומבין שהוא לא היחיד שמתייסר..  

הצבע השחור נגמר לו, הוא מערבב חום  וסגול.  

הוא רואה שם חיפושית שנראית כזו חופשית, כאילו יש לה לאן להתקדם.. מכונת החיפושית החופשית, מפעילה מגבים אם צריך היא יכולה להתגלגל, מתברר שהיא יכולה לעוף.. והנה היא נעלמת, מחושיה קלים להפעלה..       

והנה מופיע למולו, מעין מפלצת מתפצל, מקפץ מצל לצל,

הגיע לכאן, כאילו צמח בגן ,

דמות שמסתבר שעדיין קיימת בעולם עם קרניים וזנב-  יש כאן תיש עם זקן.. 

פיצי מביט, זה התיש העיקש ששיערו , השופע ‘לא שוכח’ לצמוח,

כמו נר בואדי,  במסתרי הסלע שמבקש לבעור ולא להבלע  

גם הוא כמותו  ביקש להסתתר ולא להסתר, לדלוק בהחבא 

ולא להכבה..  ולהמשיך לצייר לעצמו..

את דמות נפשו הנעימה, שהגיע לשם ועד לקצה הנחל בבקשת חמלה..

שביקשה מקום  שתוכל להאיר את עצם קיומה.. 

אז ממש במקום שהוא חש את עצמו,  כך במרווח,  

הוא  מרח עוד צבע..