כדורגל – ביציע הצהוב

הם נפגשו יחד ביציע לעודד ולהתעודד כי זה כואב.. אבל ביחד אוכלים
את הלב.. הצהוב צוהל והאדום נובל.. פיוט תמים- הופך
לסיוט..
התיישבתי,
אין לי כח לקום, אין לי כח לכלום. אני חווה את הקושי של הקיום..
איזה דיכאון! אני מרגיש כמו פסל החירות, חסר אונים, חסר
חיים.. שהיונים יושבות לו על הראש ומתגאות ופורחות ושוב באות..
אבל אי אפשר להגיד להן כלום. זה כמו אש על הפנים..
אבל בלב יש תקווה שאולי עוד ננצח את המשחק הזה.. איך בכלל
הגענו למצב הזה?!
אתה מבין,
אתה אדום כמוני, אנחנו יש לנו כבוד הבנת.. אנחנו לא
מתקפלים כמו צעיפים צהובונים לא מתנופפים ברוח.. כן, שלחתי
מכתב למאמן, כבר כמה פעמים.. ביקרתי אותו בחריפות של נקניקיה
אבל הוא לא משנה את הגישה..
ואני כמו סופגניה או כיפה אדומה..
רק שלא יראו את הפרצוף שלי..
אבל פעם היה אחרת.. אני זוכר,
פעם- איך כולנו יחד, נכנסים למגרש מטפסים על
הגדרות עוברים את הגבול! נכנסים לשער.. ואי! איזה שוער מבול!
מחבק את הכדור.. מה אתה מלטף.. תבעט!
אבל בתור קהל גם אנחנו אשמים! נכשלנו כי אנחנו לא מספיק
מעודדים.. בושה..

דני ורוני כמו שתי טיפות מים שדואות לשמיים וכמעט מתאדים.. ויורדים תהומות.. תקוות נשברות.. רואים להם על הפנים – הבשרניות האלה
שמחפשות בשורה וגם רוח אמיתית שתנשוב, נכון, הכדור עגול אבל
בסוף.. האדם האדום חייב לנצח!
גם מוכר התירס כבר יודע!
למרות שהוא מתנהג כאילו לא אכפת לו, כזה מעמיד פני תם, כאילו
אוהד של כולם.. משני צדי המתרס אבל גבר, למה תירס, למה צהוב?!
וואו ,לא בדקתי, אולי גם הפנים
שלי כבר הצהיבו?! תגיד..
כן, לא.. מזל..

אז מה כבר יש לנו להציע כאן מהיציע הצהוב..
שני אוהדים באדום על הפנים, מחכים שיאירו פנינו וילך כל
השחור.. כן, אם תוציא מהשחור את הח’ תקבל שור שדוהר
קדימה לעבר -האדום!!!
ואז מה יאמרו כל היציע הצהוב..
אבל באמת אין לי כבר כח , לחכות לסוף המשחק..
איזה הפסד!
אני עוצם עיניים, שיר לי שיר , לא יכול להסתכל יותר,
איזה בזיון..
זה לא שור, זה ביזון..