היא שבה אחר הצהריים נושאת שק מצרכים גדול ותיקיית קרטון דקיקה.
“גידי, עזור לי.”
מיהרתי ליטול את השק. היא השמיעה אנחת רווחה, עדיין מתנשפת.
“רוקנת את המרכול?”
“קניתי קצת דברים לסוף השבוע,” ענתה בחיוך. בשביל בוגדת, החיוך שלה היה שובה לב ותמים.
זה נכון, בת’? זה נכון?
שתי מעטפות היו מונחות מעל המצרכים בשק.
“מה אלה?” שאלתי.
“אה, אספתי את הדואר מהתיבה שלך.”
לקחתי את המעטפות. הן נראו רשמיות: אחת להארכת חוזה לכתיבת תשבצים תמטיים, והשנייה – לחידוש רישיון נשק. הנחתי אותן בצד.
“גם קניות וגם דואר – הספק מרשים!” אמרתי בהתפעלות.
“כן. עשיתי מסירה למשפחה שגרה ליד הדואר,” ענתה.
בת’ התנדבה ב’תנו לחיות לחיות’. מדי פעם הסיעה גורי כלבים וחתולים למשפחות אומנה.
“חשבתי שאסור להסיע בעלי-חיים ברכב החברה.”
“אסור,” הודתה. “אז אמרתי במשרד שאני חייבת להספיק לדואר.”
“עדות שקר, גבירתי עורכת הדין.”
“שקר פיקולו למען מטרה גרנדה,” חייכה.
התחלתי להכניס את המצרכים למקרר. כשסיימתי, התנשפתי בקול.
“לעזאזל, בת’… זה יספיק לגדוד שלם לשלושה סופי שבוע.”
“עדיף יותר מאשר פחות!” אמרה, והציתה את הכיריים, פתחה ארון, ושלפה מחבת.
“איזו חביתה אתה מעדיף?”
“רגילה.”
היא הצביעה על המקרר. הוצאתי ארבע ביצים וחמאה.
“אין צורך בארבע ביצים.”
“עדיף יותר מאשר פחות!” אמרתי בקינטור.
“הייתי צריכה לדעת שלא תחמיץ את ההזדמנות,” הגיבה בכעס מעושה, ומיד הרימה ידיה, כנכנעת. “אבל אם ככה אתה מעדיף…”
היא נטלה ממני את הדברים. מרחה חמאה. שברה שלוש ביצים למחבת.
“היי, מספיק לי שתיים!”
“רוצה להתערב?” שאלה ברוך, כשהיא מושיטה את הצלחת שעליה הונחה חביתה בעובי של כשני סנטימטרים.
עיוותי את פני.
“נפלתי בפח של עצמי, מה?”
היא הנהנה בראשה, מחייכת.
זמן רב לאחר מכן התברר לי עד כמה צדקתי.
