הבוהק הלבן הבקיע מבעד לעלטה, מפלס את דרכו בעיקשות אל תודעתי…
צלילים דקיקים נישאו באוויר, אופפים אותי מכל עבריי – לובשים ופושטים צורה – עד שהפכו לקולות…
ואז עטפה אותי העלטה שוב…
פקחתי את עיניי, בוהה בתקרה לבנה.
אז הכול היה חלום. נשמתי בהקלה. רק חלום…
“מר מילר?” שאל קול לצדי. סובבתי לאט את ראשי.
נמצאתי בחדר לבן כולו, שוכב במיטת בית חולים קשיחה, עטוף בסדינים לבנים וברצועות, שקשרו אותי ולא אפשרו לי לזוז.
הדובר היה איש נעים סבר בחלוק רופאים לבן. הוא חייך אליי.
“איך אתה מרגיש, מר מילר?” שאל.
נעצתי בו מבט תוהה.
“אני בבית חולים? למה אני קשור? מי אתה?”
“לאט לך, מר מילר. כל שאלותיך ייענו,” אמר לי האיש בקול מרגיע. “אך תחילה אמור לי: מה הדבר האחרון שזכור לך?”
“הדבר האחרון? השוטרים… הם באו ו…” נאלמתי. בבת אחת החלו להציף אותי המראות של בת’ הקורסת ומבע של כאב על פניה, מהול בתדהמה. באדי הנופל כעץ גדוע… השוטר שאוחז בתוך מטפחת את האקדח, אותו השלכתי לנהר… החלום… החידה והפתרון!
“אני זוכר הכול…” מלמלתי. “אני זוכר הכול…”
האיש בחלוק הלבן הביט בי בעידוד.
“אל לך לפחד, מר מילר. הכול יהיה בסדר!” היה לו קול שופע ביטחון מעורר אמון.
דבריו נאמרו בהחלטיות נחרצת, ואני לא ערערתי עליהם. גם לא היה לי הכוח לכך.
“נתחיל מהתחלה, אם כן. שמי דוקטור אלטמן. אתה נמצא כרגע בבית חולים פסיכיאטרי ממשלתי. באשר למדוע אתה כאן, נדון בהמשך. כעת ברצוני לשמוע ממך על כל הזכור לך!”
“אבל-“
“אחר כך! סמוך עליי. וכעת ספר לי.”
סמכתי עליו, וסיפרתי לו הכול… החלום, החידה, הפתרון. כתבי החידה מאת השטן, שחיכו לי בארון התמרוקים; על בת’ שבגדה בי עם אדי.
הרצח… האקדח שהופיע וחזר, כמעשה שטן. השוטרים שעצרו אותי באשמת רצח ו…
זה היה הכול. יותר לא זכרתי דבר.
“סיפור רציני,” אמר לי דוקטור אלטמן, שכל אותו זמן ישב והאזין מבלי לקטוע אותי.
“החלטת לרצוח אותם על סמך פתרון לחידה שקיבלת מאת השטן?”
“אני יודע שזה לא יאמן, אבל זה אמיתי. הכול היה נכון! בוגד ובוגדת. כפי שהיה בתשובה!”
“אני מבין,” אמר האיש בארשת אטומה. הוא הבין, ללא ספק. אך האם האמין?
“ובכן, מר מילר. אני אעזוב אותך כעת. אחות תגיש לך מיד את ארוחת הצהריים.”
“היי, לא אמרת לי למה אני כאן!” קראתי לעברו.
הוא נפנה אליי, ידו כבר אוחזת בידית הדלת.
“לקית בהתמוטטות עצבים,” אמר בקול חסר גון ויצא.
“אז למה אני קשור, לעזאזל?” צעקתי אחריו, ומשכתי ברצועות לשווא.
איש לא ענה.
נותרתי לבד בחדר ריק, מרותק למיטה, ומחשבות מבולגנות מסתחררות בראשי בטרוף.
