חופשה א-פוליטית : פרק 1

       דולי ודוויד הם שני השותפים בעלי חנות הבגדים הממותגים- ‘קאידו’

(ראשי תיבות של: קונים אצלנו יותר-  דולי ודוד )  ועכשיו שיא הקיץ.. 

דוויד מתקשה לשכנע את דולי-  שיאפשר לו  לקחת חופשה..

 

דולי-  אם יש לך סדק בעצם הבריח תלך לצילום תבדוק מאיפה זה בא   

          אולי שריר תפוס או מרב שיעול אתה נהיית שועל דוויד..

דוויד-  מה אני אעשה אני לא במיטבי.. 

דולי-   מה קורה גבר? אז אולי תצא לחופשת מחלה.. והחנות תתמוטט..  

          אין בעיה או שתגיד לאשתך שתחליף אותך..

דוויד-  לא היא עובדת במוסך של נינו אין מצב!

דולי-   אז מה אתה מתאונן, עד שאתה לא מאושפז על תדבר על זה..

          אבל אתה חייב להגיע לעבודה, לא, זו ממש  חובה! 

דוויד-  אבל אני..

דולי-   אבל, אתה יודע.. נורא חשוב לי שתעשה דברים מתוך עצמך..  

          ובהתאם ליכולת שלך, אז אין לך ברירה- אלא לקחת חופשת 

          מחלה אם רק תשיג אישור מרופא מוסמך.

דוויד-   תודה לך דולי!  גם אני אתחשב בך כשתרצה חופשה.. 

           איזו חופשה, מחלה אמרת?   כן,ודאי! 

           אני יוצא לבית חולים באילת יש להם שם מחלקת אשפוז יומי על  

           שפת הים..  ככה זה גלים גלים של המוניטור של המציל שמציל לי  

           את החיים..

דולי-    טוב, רק שתהיה לי בריא לכמה זמן אתה מתכוון לחלות?

דוויד-    זה לא חו”ל רק סופשבוע..

דולי-    רק אל תשכח אותי..

דוויד-   ברור..

           שלא..

 

 

 

 

דוויד חושב לעצמו: 

כמה זה קשה להוציא מדולי הסכמה לחופשה 

חבל שלא אמרתי לו שאשתי ילדה.. 

אין אצלו הרחבת אופקים עם הגיל,  איזה  חולה עבודה! 

בעצם, הוא אמר לי בהתחלה שגם חולה צריך לעבוד..

אולי הוא התכוון לעצמו..

כנראה שזה נפשי..

הוא שבוי בקונספציה.. 

של מסמר קטן ועקשן שמחזיק את התמונה –

שלא תיפול..

אנחנו כמו שני דובים על הקוטב 

לפעמים כשהקרחון נשבר צריך להפרד, 

המדינה שלנו כמו ארטיק קרח לימון מלאת סדקים כמו קרח.. ונמסה..

ואני יורד לאילת לקצה הדרומי..

לפעמים צריך לפרק את הקואליציה..

בכל מקרה.. הנה הוא שוב מתקשר!

דולי-  רק תגיד למה אתה לא חושב גם עליי, היינו יכולים להתרענן יחד 

        בקאנטרי קלאב הרי אתה גר ברעננה לא רחוק ממני.. 

דוויד- טוב אבל בכל  מקרה הרבה זמן לא היינו באילת אז.. אולי נקבל קצת השראה  

        מהלימונדה הקרה בטיילת שם בקצה הקרחון, בחום הקיצוני הזה..

        ואתם בטח תסתדרו לא רע.. אתה ועדינה.. אני מקווה שתדעו גם אתם תצליחו

        לשמור על איזון פנימי נכון בין עבודה לבית לפחות    תדליקו מזגנים.. 

דולי-  מה אם שלי? 

דוויד- אל תדאג אנחנו שומרים על משקל- לא מגזימים בשום דבר..

דולי-  דרך אגב,  מחסור נורא בג’קטים, הזמנתי מרפי.. דרך אגב, אל 

        תשאל.. איזה לקוח צועק  “אין לכם שום דבר במידות נורמליות!” 

        מתברר שהוא אדם מאוד בריא..  חיפשתי מאחורי הקולבים , יש לי 

        מזל ובקושי מצאתי שם איזה שני ג’קטים במידה גדולה. 

        תשמע באמת לא יזיק גם לי לברוח לאילת באוטובוס הקרוב..

דוויד- טוב דולי נדבר, תהנו..בהצלחה..

דולי-  חופשה נעימה, תהנו ותחזורו מהר..

 

 

והנה למרות כל הנידנודים של דולי שבלי כל ספק שבר שיא חדש..

 

סוף סוף הם באילת,   דוויד ושלי אשתו!

בקפיצה על הרמפה במגלשת המים- 

הרגשתי כציפור פרופת כנף. 

כמעט ניתקה נשימתי בלי הסבר, 

הרגשתי כמו פסיק במשפט 

שמשתהה ועף.. ספרתי על תחושותיי הנעימות לשלי..

היא טענה שאני מלך הברבורים..

. 

דוויד-  אבל אני באמת, זקוק  לך, בשמש הזו כמו  אווז הבר.. את לא 

         רואה..  איך שאני מנענע ראשי באופן מוזר..   אני באמת נהנה         

         לטייל איתך לאורך הטיילת, כשאת מסמיקה.. 

         בלי לדעת כלום..

שלי-   כן, אהובי גם בשבילי זו הזדמנות להשתחרר קצת..

         מהדחקות – זו מוסיקה אחרת..

דוויד-  אני לא רוצה למרוד במציאות אבל באמת אין שום מציאות- רק  

          את.. 

שלי-   באמת..

דוויד-   כן,  כי אצלנו בחנות הכל קורה כמעט במקרה.. 

          בחנות, אני מגיע לשיא חדש של בלבול ותחושת אנדרלמוסיה, 

          אבל  עכשיו כשיצאנו לחופשה זה אמור כבר להסתדר..  

שלי-    כאן הכל מסודר חוץ מכמות הגבינות שזה כאוס קטן.. אבל גם זה    

          בסדר.. אחלא סלטים הוציאו היום..

דוויד-  אל דאגה אהובה, הכל עוד יתגלה בהמשך..

          רק אל תקיאי..  היום הרפתקאה אמיתית, זה אמור להיות 

          מסלול לא קל..

שלי-  מה? הרבה גלים וקפיצות זה לא ממש משנה לי.. 

        מה כבר יכול להשתבש..”

דוויד-  מה יכול לקרות?! 

          תקלות, מכות, 

          מהירות מופרזת, 

          התהפכות, מישהו מתעלף, אבק בעיניים מה לא.. 

שלי-   עזוב שטויות!  איך אתה אוהב לדמיין! 

 

יוצאים למסלול  ג’יפים בהרי אילת!

דוויד-  טוב אולי אני  סתם לחוץ ומלחיץ אז..  תנהגי את 

         ואני אסתכל על הנוף, בא לך?”

שלי-   טוב, שיהיה לי מה לספר לילדים.. תראה כמה אבק הם עושים..  

          הם לא יודעים לנהוג..” 

דוויד-  בירידה תשמרי מרחק- איפה המדריך..”

שלי-   נעלם בענן אבק..

דוויד-  אני מכיר את הקפיצות האלו טוב טוב.. אל תדאגי פעם היינו      

         נוסעים הרבה בשטחים,  צריך סבלנות.. אבל עוד מעט נעלה על 

         חול רך.. באיזור השמורה..”

שלי-   אם נמשיך יום שלם נגיע עד לים המלח לא? וואו איזה מוסד מסדה  

         זה מוסד..אה..

דוויד- לא מסדה.. אומרים מצדה..  וזה רחוק מפה מאתיים ק”מ לפחות.. 

        תראי איזה צבעים יש להרים!   חום, אדום, צהוב.. והכחול, איזה  

        קוים יפים, נקיים!    איזה טבע מחוטב ופשוט עושה לי חשק למכור 

        קולקציה חדשה בסגנון מדברי- קולקצית “ערבות” מה את אומרת..

שלי-  נכנסת חזק לסרט..

דוויד- כובעים חומים מכנסיים מתרחבים חגורות חומות אדומות חולצות 

        תכלת בהיר בהיר..  תבואי לעזור לי בחנות? 

שלי- די עם החנות.. שוב נכנסת לאוירה של מסע בין כוכבים! 

        לרכב עד לאופק כמו בסרט- תראה אותי..  אני זזה כמו ג’לי, הכל 

        רועד לי!  כמו בג’ונגל הפראי.. וזה כלכך לא הפינוק המתקתק של 

        מוסיקת מעליות, בחנות הממוזגת הממותגת והחנוקה שלכם.. 

דוויד- ואולי נשאר פה לנצח.. 

שלי-  יהיה לנו פנצ’ר ונתקע פה לנצח.. 

דוויד- לא! מה, מחליפים גלגל באיזה סרט את חיה.. 

         חוף אילת רק כמה ק”מ מפה.. שוב נכנסת לאוירה של סרט          

         מהחלל החיצון..

שלי- כן, בטח,  זו אוירה משכרת..

דוויד-  כאן באמת קצת חייזרי.. ושקט כמו במאדים..

 

 

 

דוויד- אני זוכר שפעם התיידדתי עם בחור אחד ישראלי ממוצא 

         אנגלוסקסי לא ממש אדם ממוצע-  כאן באילת הוא היה מטפס 

         כל בוקר על הרים..  לבד, לבד.. ושר ומנגן ואח”כ בצהריים חוזר 

         לטיילת וגם בלילות מנגן ואוסף כסף ושורד חודשים ככה.. ניסיתי 

         גם אבל אני לא מסוגל ככה הכל פה על קצות האצבעות, ההרים 

         מצויירים, כלום לא אמיתי.. הכל הזיה. 

שלי-  למה, אתה ממש מתגעגע למשש בדים בחנות שלך..

דוויד- האמת שהחנות שלנו היא כולה דמיון, תאמיני לי..”

שלי-  ומה, אתה חושב שבמשרד שלי ,במוסך של נינו, זה לא קרטון 

        מצוייר..   חדר קטן ,בלב מחסן,  עם מכוניות וחלקי חילוף וכלום 

        לא שייך אני לא יודעת איך הם מוצאים את החלפים המתאימים.. זה 

        כמו מושבת חלל עם רכבים מפורקים..  

        כן, העבודות שלנו מלאות דמיון.. לפעמים נדמה לי שכל העולם כמו 

        חלל אולם ורק מחכים לשחקנים שיעלו ויכבשו את בסערה את 

        הבמה וימלאו את הריק.. 

המדריך- חברים!   כולם לרדת מהרכבים, אנחנו נכנסים..   

            יש פה שביל למעבר דרך נקיק.. 

דוויד- כן אהה,  כמו סערה בסהרה ובסוף הגענו את מאמינה?!

וכבר מתמלא החלל בקולות צהלה.. כן ממש כמו תחנת חלל נטושה שלפתע

התמלאה בבני אנוש..     

כשחזרנו לעיר אילת, 

שוב הרגשנו כי אנחנו לבדנו בחלל הערב שירד עלינו שם בחוף.

האויר  חם.. כמה זה מדהים להיות שני עדים עיקריים לעצם קיומינו.. 

או אולי חשודים מידיים..באמת הכל סביב רק תפאורה מינימלית ופשוטה.. 

ורק עיננו דולקות עדיין זו מול זו כמו זוג חתולי רחוב והחושך רוחש כמו

נחש מסביבנו.

שקט כזה.. ריק כזה.. ואני מחייך.  כוכב מנצנץ וכובש את החוף בקסם שובה לב.. 

כן, כך נדמה לי.. מנסה לאחוז מבטי בעיניה של שלי ולא להתבלבל מכל הריק

שמסביב בלי מבוכה.. כאילו אומר לה, אל תפחדי זו רק תפאורה 

כזו מבהילה, מינימלית, כי לא היה מספיק  תקציב אז הלכו על חול..  לרגע

הרגשנו כמו אדם וחוה,

 כאילו לא טעמנו מעולם אשמה..